מה למדתי מהאמירה של שופט המוזיקה
נפתח בגילוי נאות: כותב השורות מחבב מאוד מוזיקה, חסידית גם מזרחית, ואפילו מעט ‘פיוטית’. יש לו ידע בניגון, ובחתונות מזדמנות תמצאו אותו יותר ליד התזמורת מאשר ליד הצלחת…
ולכן, ברגעים של הפוגה או סתם כך בהמתנה, אני לא משתעמם, אלא שולף את הנגן, ופשוט שומע.
יש מצבים בחיים,שהמוזיקה ממש מתבקשת, כמו למשל בהכנות לשבת, ‘משדר מקפיץ’, וגם בהכנות ל…יום חול, אני מתכוון למוצ”ש, בזמן שהבית ‘הפוך’ מ’המנוחה’ של כל המשפחה, והמצב רוח של מוצ”ש (מכירים, נכון?) מתנחל בתודעתינו, צריך איזה ‘ניגון’ – מלעיל – כדי להשיב את הנפש…
לאחרונה, במוצ”ש, התוועדתי לתחרות מוזיקה הנשמעת באחד מכלי התקשורת החרדים.
זה עובד בערך כך: זמרים, או יותר נכון אנשים המעוניינים להיות זמרים, באים לפני סגל שופטים המורכב מאנשי צמרת במוזיקה היהודית על שלל גווניה, ומשמיעים בפניהם את מרכולתם – וכל שופט קובע מספר נקודות לזמיר, לקראת הגמר הגדול.
זה בגדול.
והנה באחד מהפרקים, אחד המועמדים שר כנהוג בפני השופטים, ואחד מהם, שבא נאמר, ‘לא אהב’ את זה, אמר את דעתו שתפסה אותי ואת תשומת ליבי.
הוא אמר בערך את הדברים הבאים:
”אתה בחרת שיר שהוא גדול עליך, ניסית להיכנס לנעליו של הזמר האורגינל, וזה מאד קשה… גם אני, לא שר כל שיר. יש שירים שאני יודע שהם ‘גדולים עלי’, צריך גם לדעת איזה שיר לבחור ולכן אני נאלץ לתת לך ניקוד נמוך”.
בום!
סגרתי את הרדיו.
איזה משפטי מחץ!
•
אתה נכנס לאיזה מהלך בחיים, לימודים, משכנתא, עבודה ועוד.
אתה לא חייב ‘להפציץ’ ולתת ‘שואו’ (תרגמו מאנגלית) שהוא לא מתאים לך בכלל. אתה צריך להיות אתה בעצמך, להכיר את יכולותיך ומשם לצמוח. אל תדאג, גם שם יהיו לך קליינטים, גם אותך צריך, ברמה שלך.
אם תנסה להיות מישהו אחר תלקה בכפליים, ‘הוא’ אתה לא תהיה, ועל עצמך, ויתרת.
קראתי פעם שהדבר דומה לרכבת המנסה לעלות על פסים שאינה שלה, ועוד תוך כדי נסיעה! אוי וי.
זה קורה יותר מפעם אחת שיש לנו עיניים גדולות ‘להיות כמו…’ או ‘ להצליח כמו…’. אין בשאיפות חלילה פסול, כל דבר חיובי וכשר – כל עוד הוא מותאם כמובן לפי התורה, אך צריך לזכור שלכל אחד המהלך שלו.
אין שני אנשים שהם אותו דבר, לא בעבר ולא בהווה וגם לא בעתיד (וכך על פי המקורות), ולכן צריך לשאוף, אבל בצורה נכונה.
שאיפות נכונות, הבנויות על יסודות יציבים, יכולים לגרום לאדם להגיע, גם מרמה קלה, לשחקים.
•
שמעתי סיפור אמיתי מידיד שהיה עד למעשה, על אדם , ששמע, שמי שעושה תענית דיבור ארבעים יום , יזכה לפגוש את אליהו הנביא.
מתאים לכם? חכו רגע. תשמעו לפני שתנסו.
חשקה נפשו של בר-נש זה לפגוש ולו פעם אחת את אליהו הנביא, והחליט שהוא ‘הולך על זה עד הסוף’.
ביום הארבעים הגיע המיועד לבית הכנסת בסילודין, הנה כבר תשקע השמש, ואליהו הנביא בכבודו ובעצמו יבא לקראתו, אלא שאז משהו השתבש…. קרה משהו בינו לבין אחד המתפללים שם בכסאות (או ‘בין הכסאות’, איך שתרצו), ו’הכעוס’ הגיע, ו’השתקן’, שכבר כמעט שכח איך לדבר, ‘הוציא’ את קיצפו וכעסו על חבירו.
דיבור עצור של ארבעים יום יצא כקיטור בעשר דקות, למגינת ליבם של כל הסובבים… ובקשר לאליהו הנביא…
בואו ננחת לסיום לקרקע.
אם הזמר המדובר היה לוקח שיר ש’הטונים’, ‘הסולמות’, ‘האוקטבות’, ‘התווים’ , ו’המקצב’ (החסרתי משהו?) היו מתאימים לו, ייתכן, ואולי אפילו קרוב לוודאי, שהיה מוציא יצירה יפה מתחת ידו, ואולי היה מתקדם הלאה לפי כוחו וכישרונותיו.
אז מה אתם שרים?
-
Now the halftime air was sweet perfume
While the sergeants played a marching tune
We all got up to dance
Oh, but we never got the chance‘Cause the players tried to take the field
The marching band refused to yield
Do you recall what was revealed
The day the music died?
