ולפעמים החגיגה נגמרת / בלוג פלייאוף ה-NBA
הקבוצה שאיכזבה, השחקן שהבטיח ולא קיים, סימן השאלה שמרחף, עומרי כספי, דייויד בלאט, האלופה. עונת NBA סוחטת דמעות נגמרה. בלוג הפלייאוף נפרד לשלום, אומר תודה וכבר מתגעגע
במשך עונה שלמה עקבנו אחריה, ינקנו ממנה, דיברנו עליה וניתחנו אותה. לפעמים איבדנו לגביה פרופורציות מרוב התרגשות, לפעמים היינו פטריוטים מדי. פעם רצינו שהיא לא תיגמר לעולם ופעם גם קצת כן, רק כדי שנחזור לישון כמו בני אדם ונסנכרן מחדש את השעון הביולוגי שלנו.
עוד עונת NBA הגיעה אל קיצה הבלתי נמנע, וצועדת בצעדים בטוחים לעבר ספרי הזיכרונות הקולקטיביים והפרטיים. ושוב הריקנות משתלטת ותופסת את המקום של המתח, הפופקורן, ההקלטות בממיר, הצפייה בתקצירים, המספרים וכל מה שעושה כל עונה של הליגה הטובה בעולם למה שהיא. ושוב ארבעה חודשים של פגרה ארוכה ומשחקי הכנה, התרפקות על הרגעים הגדולים ותקווה שישובו.
אבל עזבו אתכם מהתרפקות על דברים שהיו. בואו נהיה תכליתיים. פחות מ-48 שעות אחרי הזכייה המהממת של גולדן סטייט באליפות, זה הזמן להסתכל אחורה כדי להיזכר בכל מה שקרה בדרך, ולנסות לסכם את השיגעון.
ההחמצה
קצת לא הוגן לקטלג את מה שראסל ווסטברוק עשה העונה כמשהו מאכזב. הבחירה באוקלהומה סיטי כהחמצה נובעת אך רק ומהסיבה שהמסע המדהים שלו – סחיבת קבוצה על הגב זה לא רק קטע של לברון כנראה – נגמר בלי שום דבר ממשי ביד. אפילו בלי פלייאוף לרפואה.
את המקום על הרכבת שנסעה לפוסט סיזן פיספס ווסטברוק ברגע אחרון למרות ממוצעיו המדהימים, שהעלו את השאלה אם מדובר בבן אדם או שמא בחייזר מארץ "נבר סיי נבר". 28.1 נק', 7.3 ריב' ו-8.6 אס' לערב (מלך הסלים של הליגה), מספרים מוטרפים בכל קנה מידה, הפכו אותו לשחקן הכי טוב שנשאר בחוץ. יהיו שיגידו שהגביר מהירות מוקדם מדי, אבל האמת היא שווסטברוק ריחף מעל כולם כמעט כל הזמן. הוא פשוט לא היה יכול לבד.
בלי קווין דוראנט לצידו, שכבר בישל על אש קטנה את החזרה שלו אבל דחה אותה ברגע האחרון, ווסטברוק סבל גם מהיעדרותו של סרז' איבקה ברגע הלא נכון ונשאר בדד. הכרטיס האחרון לפלייאוף חמק מידיו רק בלילה האחרון, לטובת ניו אורלינס. בשנה הבאה הוא צפוי לנסות להסתער מחדש על הפסגות אליהן הוא שייך, כשיתאחד שוב עם הדוראנטולה. גולדן סטייט כבר נכנסת למקלטים.
ההפתעה
דייויד בלאט פתח את מסיבת העיתונאים שאחרי ההפסד הביתי לגולדן סטייט בהצהרה שכל כולה השלמה עם האירועים: "לא לכל הסיפורים יש סוף טוב, אבל זה לא אומר שזה היה סיפור רע". אם לוקחים את המסר הזה ומנסים להלביש אותו על סיטואציות של קבוצות שהן לא הקאבלירס ב-NBA, מגלים שהוא בעצם ממחיש באופן די מדויק את מה שעבר על אטלנטה.
מי זוכר באמצע חודש יוני שהקבוצה שנרמסה על-ידי הקאבס במאני טיים היא בעצם זאת שהוליכה את המזרח עם סיום העונה הסדירה, וסגרה אותה כשהמאזן שלה טוב מזה של קליבלנד עם שבעה הפסדים פחות (22:60). כשהשתיים נפגשו פנים מול פנים, לא נותר זכר לאחת העונות המרשימות של ההוקס בכל הזמנים.
במובן מסויים היתה אטלנטה של השנה סוג של גולדן סטייט לעניים. מה שהיה חסר לה כדי לסיים כמו הווריורס זה כנראה קצת יותר סטאר קוואליטי, אבל זה לא אומר שלא נעשתה בקבוצה של מייק בודנהולזר חתיכת עבודה. הוא עצמו סיים שנה כמאמן העונה בליגה; בפברואר נבחרו כל שחקני החמישייה במשותף לתואר השחקן המצטיין של החודש במזרח. זה קרה אחרי שהקבוצה שלהם סיימה אותו עם מאזן מושלם של 0:17 – המאזן הטוב ביותר בתולדות הליגה לחודש בודד.
כמעט בכל הפרמטרים הסטטיסטיים היא תפסה מקום של כבוד בטופ 5 של הליגה – מקום שני באסיסטים, חמישי בחטיפות ובאחוזי עונשין, שני באחוזים מהשלוש ורביעי באחוזים מהשדה. כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם, שטף וקבוצתיות ברמות הגבוהות ביותר וצלף אחד מחונן בשם קייל קורבר, שנפצע בדיוק ברגע האמת. ולא רק הוא.
הפציעות
קווין לאב, קיירי ארווינג, קווין דוראנט, ברנדון ג'נינגס, אנתוני דייויס, בלייק גריפין, כרמלו אנתוני, קובי בראיינט. זאת רק רשימה חלקית של מסדר החולים שקיבלנו במהלך העונה האחרונה. פציעות הן דבר שגרתי בספורט מקצועני, אך השנה נוצרה התחושה כי הגבול נחצה, העומס היה טו מאץ' בשביל כולם ובריאות השחקנים נזנחה לטובת השואו ביזנס.
במסיבת העיתונאים האחרונה של העונה חלק לברון ג'יימס עם העיתונאים את התובנה שלו לגבי הדברים העיקרים שקבוצה מנצחת צריכה שיהיו לה: "כדי לזכות באליפות אתה חייב להיות בריא, בכושר טוב, ושיהיה לך קצת מזל. אנחנו לא היינו בריאים ולא היה לנו מזל". הרבה שחקנים נפצעו והושבתו העונה ב-NBA - שניים מהם, כאמור, היו חלק מהסיבה שקליבלנד לא שברה את הנאחס בן ה-51 השנים שלה. עכשיו השאלה היא אם זה מקרי, או שמשהו בשיטה יצטרך להשתנות כדי שלא נחזה בבית חולים שדה נוסף גם בשנים הבאות.
ההבטחה
כשל.א קליפרס הבינה כי תשחק בסיבוב הראשון של הפלייאוף מול סן אנטוניו, היא ידעה שהיא תהיה חלק מסדרה ענקית, על סף המיתולוגית. אפילו היא, כנראה, לא תיארה לעצמה עד כמה. אחרי שש התכתשויות תוך פחות משבועיים, המהלומה האחרונה במשחק השביעי הייתה של כריס פול. בהופעה ההירואית של העונה הוא דידה על רגל אחת כל הדרך לצבע כדי לקלוע סל מנצח ולגדוע את חלום הבק-טו-בק של הספרס עם 109:111 בלתי נתפס, ובראייה לאחור גם קצת בלתי נשכח.
כשל.א קליפרס הובילה 1:3 על יוסטון בסדרת חצי הגמר, גם היא ידעה שהיא על הסוס. רק שבאמצע הדהירה, היא נעצרה. הארדן והאוורד שמו ללימוזינה של CP3 ודיאנדרה ג'ורדן מקלות בגלגלים, והפכו אותה ליחידה בפלייאוף הזה שהייתה שותפה לשתי סדרות של שבעה משחקים.
לפני הקבוצה של דוק ריברס, רק שמונה נפלו קורבן לקאמבק מפואר כזה, שגם מנע מהם העפלה ראשונה אי פעם לגמר המערב. את הרושם הנהדר, בכל אופן, שהם עשו על כל מי שצפה בהם, הם יקוו לתרגם להגעה לשם בעונת 2015/2016. אחרי הכל, בסוף גם להם יימאס להישאר רק עם המחמאות.
האכזבה
בזמן הזה בשנה שעברה, חגגה סן אנטוניו זכייה באחת האליפויות הכי מרגשות שהיו באמריקה. עם שלישיית שחקנים מבוגרת שגובשה לפני שנים רבות, היא סיימה את המרדף שלה אחרי התואר בו חשקה מאז הפעם האחרונה שלקחה אותו, בשנת 2007. אתם זוכרים על חשבון מי (קליבלנד ולברון ג'יימס).
גולדן סטייט של העונה מזכירה את הספרס ביותר מדרך אחת - עם הבדל אחד. הפוטנציאל שלה להצליח גדול יותר, העתיד שלה זוהר יותר ומעבר להכל - היא שמחה יותר. מחייכת יותר. נהנית יותר. אם הווריורס הם הבחורים החדשים בשכונה, סן אנטוניו של העונה הזכירה גברת פולנייה מעט דשנה, ששנה אחרי שזכתה באליפות אומרת לכולם "עזבו, אם אתם לא רוצים לפרגן לנו בעוד טבעת, לא צריך. אנחנו נשב כאן בחושך".
בעונה הבאה, אולי בלי מאנו ג'ינובילי (שפיזר הצהרות עמומות לגבי עתידו עם סיום הסדרה מול הקליפרס), יש להם הזדמנות כנראה אחרונה לצאת ביחד אל האור.
עומרי כספי
הפורוורד של סקרמנטו סגר בחודש אפריל האחרון עונה שישית סופר-מפתיעה באמריקה. כשברקע חוסר ההצלחה של גל מקל לעלות מחדש על הגל והקושי של כל שחקן ישראלי אחר להיכנס לקליקת ה-NBA (שעם הזמן הופכת להיות זמינה בפני יותר ויותר קהלים), הטרק של כספי בארה"ב הולך ותופס מקום נכבד יותר יותר בדפי ההיסטוריה של הכדורסל הישראלי.
למרות שנסק אל-על רק עם תחילת הגארבג' טיים (ממוצעיו בחודש אפריל במדי הקינגס: 19.9 נק', 5.8 ריב', ו-2.9 אס' ב-34 דקות למשחק. ממוצעיו העונתיים: 8.9 נק', 3.9 ריב' ו-1.5 אס' ב-21.1 דקות), אין זה באמת מוריד ממה שהוא מצליח לעשות ומהעובדה שהפך לשחקן רוטציה לגיטימי בליגה הטובה בעולם. האם זה יספיק לו כדי להשיג בה חוזה חודש לעונה מספר 7? נכון לעכשיו, עדיין לא ברור.
הסוף
ואז, כשקליבלנד חפרה לעצמה בור עמוק מדי ועל השעון נותר מעט מדי זמן כדי לחולל עוד קאמבק, לברון ג'יימס הבין שטבעת שלישית ב-4 שנים כבר לא תהיה לו. דייויד בלאט לא ויתר – כי מתי בקריירה שלו הוא כן? – וניסה להחדיר בשחקניו השפופים מעט מן רוח הקרב שהייתה לו. הוא צרח, צעק, צווח ועשה תנועות גדולות עם הידיים. ארבעה שחקנים עם מבט ריק ואבוד בעיניים ניסו לגייס עוד קצת אנרגיות כדי לשחק כדורסל במשך עוד כמה דקות, ושידרו לו, אולי בשבילו, שהם מאמינים כמוהו.
חוץ מלברון, שכיסה את הפנים בגופייה הסחוטה שלבש ולא טרח להקרין אופטימיות מזויפת. הוא עיכל את רוע הגזרה מבלי להקשיב לאף מילה שיוצאת למאמנו מהפה, ונראה כאילו מריץ את העונה האחרונה שעברה עליו כמו סרט נע וארוך של תמונות סטילס.
מי שהכריז על שיבתו הביתה בכתבת מגזין ב"ספורטס אילוסטרייטד" בחודש יולי עם הכותרת "I COMING HOME", בטח לא חזר כדי לתת לקבוצה אחרת לחגוג לו מול הפנים. מצד שני, לכו תאשימו בזה את החברים של אנדרה איגודאלה.
גולדן סטייט היא קבוצה כל-כך מיוחדת ואחרת, שלפעמים מזכירה קצת משאלת לב דמיונית שיש לכל אחד מאיתנו: לבחור את האדם שאנחנו רוצים שינצח אותנו. לכן, אם היו שואלים את דייויד בלאט את השאלה האכזרית והפרועה מי האדם/הקבוצה שהוא היה רוצה שינפצ/ו לו את החלום לזכות באליפות ה-NBA, כנראה שהוא היה בוחר בסטיב קר וגולדן סטייט: קבוצה ומאמן שהתעקשו לשחק את הכדורסל שלהם, בלי להיכנע לתכתיבים, חוקים, תבניות או הגדרות, וידעו לנצח איתו.
לפני ארבע שנים הגיע בלאט, עוד בגלגולו כמאמן אירופי נטול תארים, עם מכבי ת"א לגמר אליפות אירופה בברצלונה. שם הפסיד לפנאתינייקוס. שלוש שנים אחר-כך הוא חזר לאותו מעמד כדי לעשות תיקון ולזכות בגביע. זה לא גרם לו להפסיק להסתכל קדימה או להחליט שזה מספיק לו.
השנה הוא חי את החלום מהרגע שהגיע לאמריקה. בשנה אחת עבר מה שמאמנים רבים לא עוברים כל החיים, או חווים רק בפרקי זמן ארוכים וממושכים מאוד. דווקא בגלל שהיה כל-כך קרוב הוא היה כל-כך רחוק, ודווקא מכיוון שמדובר בבלאט אין בכלל ספק כי מדובר בצעד קטן אחורה עכשיו בשביל שני צעדים קדימה בעתיד. כאלה שהוא יכול לעשות כבר בעונתו השנייה ב-NBA.
לפנייה לכתב/ת 
