אלישע לוי הוא אולי הג'נטלמן האחרון של הכדורגל הישראלי. חף מגינוני התחמנות שאוחזים בכל פינה במגרש האכזרי והתובעני הזה. לכן, כשהוא התיישב באותו בוקר יום חמישי לפני כשלושה שבועות על הספה בביתה של אלונה ברקת בתל אביב, הוא קיווה שהיא תסיר את הערפל סביב עתידו ותגיד לו שהוא ממשיך איתה לעונה הרביעית שלו בהפועל באר שבע.
"לא ידעתי למה לצפות. מצד אחד היתה לי תחושה שהיא תודיע לי שאני ממשיך ותדבר איתי על הקבוצה והתוכניות לעתיד, ומצד שני ידעתי, על סמך החודשים האחרונים וכל הדיבורים מסביב, שיש אפשרות שהיא תודיע לי שהיא רוצה שנסיים את העניין.
"היה לה מאוד קשה לדבר, להוציא מילים מהפה. זה לקח לה זמן. ואז היא אמרה שהיא מודה לי על שלוש השנים האלה, ושהיא רוצה ללכת עוד צעד אחד קדימה ולרענן את עמדת המאמן".
הופתעת?
"לא לגמרי. אני מספיק שנים בעסק הזה ויודע שאם יש דיבורים, המדיה לא ממציאה.
"אני חשבתי אחרת. חשבתי שאני זה שצריך להוביל את הקבוצה עוד צעד קדימה, אבל זה לגיטימי, זכותה להחליף מאמן. נפגעתי מההתנהלות, ומזה שהדברים נעשו מאחורי גבי. שעוד לפני שהיא הודיעה לי, היו כבר שיחות עם הסוכן של ברק בכר ועם איזי שרצקי, הבעלים של קריית שמונה. זה מה שפגע בי.
"גם העיתוי שבו היא הודיעה לי - פחות משבוע לפני גמר הגביע - היה טעות. אולי זה נבע מחוסר ניסיון שלה. זה היה מיותר, זה בטח לא הוסיף לקבוצה ולשחקנים. לעולם לא נדע באחוזים עד כמה זה פגע בקבוצה, ואני לא חושב שצריך להשתמש בזה כתירוץ להפסדים שלנו בליגה ובגביע.
"אגיד לך יותר מזה. אם אלונה היתה אומרת לי בשקט, בארבע עיניים, שהיא החליטה להחליף אותי, הייתי עוזר לה. כבר הייתי במקומות כאלה, גם במכבי חיפה, כשידעתי כבר כמה חודשים לפני סוף העונה שאני לא ממשיך, ועדיין שמרתי על הקבוצה והגענו עד גמר הגביע. הייתי הולך עם אלונה בעניין הזה, מייעץ לה איך לעשות את זה הכי טוב, ובשקט מופתי. הייתי עומד על כך שהשחקנים לא יידעו עד סוף העונה, שאף אחד לא יידע, בטח שלא שבוע לפני גמר הגביע, ובצורה שבה זה התנהל.
"אני מאמין גדול בשקיפות. אם היא החליטה לפני שלושה חודשים, היא היתה צריכה להגיד לי, אבל אני לא יודע אם היא קיבלה את ההחלטה כבר אז. גם אני יכולתי להתנהג אחרת כששמעתי את כל הדיבורים במהלך העונה - יישאר, לא יישאר, זה מועמד, ההוא מועמד. הייתי יכול לעשות מהלך חד־צדדי, ליזום מהלכים מול קבוצות אחרות וללכת מיוזמתי. אבל זו לא דרכי. אני אדם טוטאלי, הייתי כולי בהפועל באר שבע וידעתי שמהלך כזה מצידי עלול לפגוע בפוקוס של השחקנים ולרסק את הקבוצה שלי".
יצא לכם לדבר מאז שהכל התפוצץ?
"כן, כמה ימים לפני המשחק האחרון בליגה דיברנו בארבע עיניים. היא אמרה לי שהיא לא התכוונה לפגוע בי, ואני לגמרי מאמין לה".
היו ימים: לוי עם אלונה ברקת והקפטן אליניב ברדה, לפני שנתיים.// צילום: אלברטו דנקברג
אחרי הפגישה עם אלונה חזר לוי לבאר שבע, לאימון של הקבוצה. "למזלי אין לי פייסבוק", הוא אומר, "אז לא ידעתי כל מה שמתחולל שם בעניין הזה. זה שמר לי קצת על השקט, לא רק באותו יום אלא בכל השנים שלי בבאר שבע. אני לא יודע איך הייתי מחזיק מעמד אם הייתי מחובר לפייסבוק ולכל מה שכתוב שם על הקבוצה.
"באתי לאיצטדיון וראיתי שהשחקנים בשוֹק. כינסתי אותם, דיברתי איתם. אמרתי להם, 'אני מניח ששמעתם על כל מה שקורה, אבל אין לנו זמן להתעסק בזה עכשיו. יש לנו גמר גביע בעוד שבוע, ואנחנו צריכים להיות מוכנים'.
"המון שחקנים אמרו לי שהם מצטערים שאני הולך. אלה היו רגעים מרגשים מאוד עבורי, כמאמן וכבן אדם. כדורגל זה משחק שבא מהלב, מהרגש, והרגשתי שיש לי חיבור אמיתי עם השחקנים שלי.
"באותו יום היתה בקבוצה סערה גדולה, אבל חשבתי שלמרות זאת אצליח להכין את השחקנים לגמר הגביע. בשבת שיחקנו בליגה מול מכבי חיפה והפסדנו בצורה כואבת (1:4). דווקא חשבתי שההלם הזה של התבוסה יעזור לנו בגמר".
כשהשחקנים בכו
ביום רביעי נפגשו האלופה הגאה מכבי ת"א וסגניתה מהדרום, היריבה הכי גדולה שלה בשנתיים האחרונות, לגמר הגביע. 30 אלף אוהדים גדשו את יציעי סמי עופר, כשהמחנות נחלקים כמעט שווה בשווה.
"כבר בדרך לאיצטדיון, באוטובוס של הקבוצה, הרגשתי צמרמורת בכל הגוף. ראיתי שיירות של אוהדים לבושים באדום, נחיל של אנשים, גברים נשים, ילדים וזקנים, שבאו מבאר שבע ומכל הארץ ורצו רק דבר אחד - גביע. זאת היתה עוצמה אדירה.
"המשחק דווקא התחיל טוב עבורנו, אבל אז חטפנו שני גולים מטעויות שלנו, הצלחנו לצמצם ולהבקיע שער, וככה ירדנו למחצית. דווקא הייתי אופטימי, שאנחנו יכולים לחזור למשחק".
אבל במחצית השנייה באר שבע פשוט התמוטטה, וספגה שער אחר שער. הקהל האדום החל לנטוש את היציעים בזעם כבר בדקה ה־65. "עמדתי שם ליד הספסל ופשוט כאב לי. כאב לי בעיקר על הקהל האדיר שלנו, ושאיכזבנו אותו ככה. לא פשענו, זה ספורט בסופו של דבר, אבל כן, היינו צריכים להתנצל בסוף, כי 2:6 זאת באמת תוצאה שלילית יוצאת דופן.
"אדם נמדד במצבים קשים, וזה בדיוק היה הזמן שחשתי שאני צריך לקחת אחריות ולהרים את השחקנים דווקא במצב הזה. נכנסתי לחדר ההלבשה בסוף המשחק, היתה שם דממה. כמה מהשחקנים בכו. זה היה עבורי מחזה לא פשוט.
"אמרתי להם, אל תתפרקו עכשיו. תהיו ביחד. אל תאשימו אף אחד".
לא רצית לשאול אותם מה קרה להם?
"זו לא הדרך שלי לרדת על שחקנים, להאשים אותם. כן, התוצאה מאוד איכזבה אותי, וכן, עשינו טעויות קשות במשחק. אבל אני כל הזמן זכרתי שאותם שחקנים שעשו טעויות הם גיבורים. גיבורים שהביאו אותנו בכלל למעמד הזה, למעמד שלנו בתור קבוצה מובילה.
"עבורי זה היה קשה במיוחד, כי ידעתי שלמחרת, הבת שלי אדווה (26) מתחתנת. אחרי המשחק היא לא הפסיקה לבכות והיתה מאוד עצובה. אתה מבין, כל המשפחה שלי היתה במשחק - אשתי נאווה, אדווה, הבן אוהד (31) ובני הזוג של הילדים. כל משחק, לא משנה איפה, בבית או בחוץ, הם באים לראות. ואחרי הגמר ראיתי כמה שהם עצובים.
טקס הענקת הגביע בחודש שעבר. "אמרתי לשחקנים: 'אל תתפרקו עכשיו, אל תאשימו אף אחד'" // צילום: עמי שומן
"בדרך הביתה לתל אביב הרגשתי ריקנות גדולה בכל הגוף. האכזבה היתה ענקית. ידעתי כבר אכזבות קשות בספורט. הפסדתי אליפות עם מכבי חיפה בגלל דקה, אחרי שהפועל ת"א כבשו שער ברגע האחרון מול בית"ר ירושלים וזכו באליפות. גם אז הייתי צריך לתפקד ולהרים את השחקנים המרוסקים שנשכבו על הדשא בבלומפילד.
"הגעתי הביתה, ולא הצלחתי לישון כל הלילה. ידעתי שאני חייב לנוח לקראת החתונה, אבל לא הצלחתי. בבוקר, למרות התחושות הקשות, הרמתי את עצמי ואמרתי לעצמי שהמשחק הכי חשוב בחיים קורה הערב. אני שמח שהצלחתי לעשות הפרדה ולשמוח בחתונה".
"אני נראה לך מריר?"
אנחנו נפגשים בדירה שלו ושל נאוה (53), האישה שאיתו, בקומה החמישית בבניין מהודר בצפון ת"א. לפני שנתיים וחצי עברו לכאן מכפר סבא, "למרות שבקושי הספקתי ליהנות מהבריכה ומחדר הכושר שיש כאן. כל הזמן הייתי על הקו לבאר שבע. מאות נסיעות בשנה".
כבר 24 שנים שאלישע מאמן, מאז שהיה בן 33. הקבוצה הראשונה שאימן היתה הפועל בית שאן, שבה גדל ושיחק עד גיל 24. במשך שנים הוא הסתובב עם הטיקט "מאמן קבוצות קטנות", נדד בין מכבי הרצליה, צפרירים חולון, כפר סבא, סכנין, אשדוד. מחלקן פוטר, באחרות הצליח מעבר למצופה.
לפני שבע שנים הוחתם במכבי חיפה הגדולה, ורשם סוף סוף הצלחות גדולות: שתי אליפויות והעפלה לשלב הבתים של ליגת האלופות. אחרי ארבע שנים מוצלחות בכרמל המוריק ירד דרומה למדבר, לקבוצה שעד אז נאבקה כמעט מדי שנה נגד הירידה לליגה השנייה.
גם השנה הראשונה שלו בבאר שבע כמעט והסתיימה בירידה. רק במחזור האחרון הצליחה הקבוצה להישאר בליגת העל, בזכות ניצחון חוץ יקר בנתניה. "זה היה משחק מכונן עבורי", אומר לוי. "שם הבנתי שיש לנו פוטנציאל טוב".
אלונה ברקת החלה להזרים לקבוצה כסף ולרכוש שחקנים מובילים. "היא באה אלי ואמרה לי: 'אני לא רוצה יותר להיות קבוצת תחתית'. הבאנו מבלגיה את אליניב ברדה ומאור בוזגלו, הבאנו שחקנים זרים, ופתאום הפכנו לקבוצה שסופרים. חשוב לדעת גם להשתמש בכסף, ואני פגעתי בול עם הזרים שלנו.
"בעונה הקודמת הפכנו לקבוצה שנאבקת על האליפות מול מכבי ת"א - המפלצת עם התקציב הענק והמנגנון המשומן. פתאום באר שבע שלי לא פחדה ממכבי ת"א ולא מאף קבוצה אחרת. הגענו למקום השני ולחצי גמר הגביע ושיחקנו במוקדמות הליגה האירופית.
"השנה התחזקנו במאור מליקסון ושלומי ארבייטמן ואחרים, ועשינו דברים מאוד יפים. הגענו שוב לאירופה ולגמר הגביע".
עדיין היתה אכזבה גדולה אצל האוהדים.
"אני מאוד גאה במה שעשיתי בקבוצה הזאת, אני עוזב בראש מורם, ואני לא צריך להוכיח שום דבר למישהו. בעשור האחרון אני אחד המאמנים הכי מצליחים בישראל. כך היה כשהייתי בבני סכנין, שהבאתי אותה למשחקים באירופה, וכך היה במכבי חיפה עם האליפויות וליגת האלופות וגמרי הגביע. וכך היה גם בהפועל באר שבע.
"יש לי דרך באימון של קבוצה. אולי אני נראה תמים, אבל אני ממש לא. כשצריך, אני מאוד אגרסיבי ונמרץ עם השחקנים ועם המערכת. אני לא אשנה עכשיו, בגילי, משהו מהדרך שלי. זה האופי שלי, וכך אמשיך".
ועדיין, אתה עוזב את באר שבע בלי שום תואר ביד. איפה טעית?
"ברור שזה מאכזב שלא לקחנו שום תואר, אבל הפכנו לקבוצת צמרת לגיטימית וחזקה מאוד. איזה עוד מאמן החזיק שם מעמד שלוש שנים? אמרו לי שזה בית קברות למאמנים. אפילו אמציה לבקוביץ', שהיה מאמן גדול ולקח עם באר שבע שתי אליפויות ברצף בשנות השבעים, אימן שם רק שנתיים.
"תראה איזו קבוצה קיבלתי ומה אני משאיר אחריי. אני גאה בכך מאוד, ואני אומר לך שהמאמן החדש ייהנה מזה ויכול לקחת אותם עוד צעד קדימה".
ולא תהיה שם לחנוך את האיצטדיון החדש. אין בך מרירות?
"ממש לא. אני נראה לך מריר? פרידות זה אף פעם לא דבר נעים, אבל אין מזה מנוס. אני הולך עם חיוך.
"כבר כשהתחילו לבנות את האיצטדיון החדש ידעתי שאני לא אהיה שם, כי זה תמיד קורה לי (צוחק). הרי זה קרה לי בבית שאן, כשחנכו את האיצטדיון החדש, ובחיפה עם סמי עופר. מישהו אמר לי שאני כמו משה רבנו, 'רואה את הארץ המובטחת, אבל לא נכנס'".
איך היו יחסי העבודה שלך עם אלונה?
"טובים מאוד, עם כבוד הדדי. היינו נפגשים על בסיס שבועי, באימון, בבית שלה ובמקומות אחרים. ברור שהיא רצתה לדעת מה קורה בקבוצה, היא מאוד מעורבת, אבל היא אף פעם לא קבעה לי את ההרכב, את זה עושה המאמן. היא איפשרה לי להוביל את באר שבע ונתנה לי את הזכות להיות שם ולהעמיד קבוצה חזקה, כמו שאני יודע ומבין.
"אני באמת אוהב את הפועל באר שבע. את המועדון, את השחקנים, את הצוות, את ראש העיר הנהדר, וכמובן את הקהל האדיר. עד היום, בכל מקום שסיימתי לעבוד בו עד עכשיו, תמיד השארתי לעצמי דלת פתוחה".
ועכשיו ברק בכר נכנס דרך הדלת הזו. דיברת איתו מאז שהפרשה התפוצצה?
"לא. במשחקים האחרונים שלנו בליגה תמיד לחצנו ידיים בנימוס. אני לא מכיר אותו באופן אישי, אין לי שום טענות אליו. הוא מאמן צעיר שיצטרך להוכיח את עצמו בבאר שבע, ואני משאיר לו קבוצה עוצמתית מאוד. אני מאמין שנכונו לבאר שבע ימים מאוד יפים בעתיד".
בסלון ביתו. "אני אחד המאמנים המצליחים בישראל בעשור האחרון" // צילום: מאיה באומל בירגר
"יש גם תחושת הקלה"
אלישע פרש, כדרכו, בחיוך ובלחיצות ידיים ובחיבוקים גדולים. בשבת שעברה, במשחק האחרון שלו כמאמן הקבוצה, ערכה לכבודו ההנהלה טקס פרידה, והקהל הריע לו ממושכות. אלונה ברקת הצטלמה איתו, והשחקנים העניקו לו תשורה בדמות ניצחון מרשים על בית"ר ירושלים.
"אחרי השבועות הקשים שעברנו, לא ידעתי איך הקהל יקבל אותי", הוא אומר, וההתרגשות ניכרת בפניו. "זה לא היה לי מובן מאליו שהם יבואו ויעודדו אותי בצורה כזאת ויברכו אותי, וכל כך יכבדו אותי. זה מאוד ריגש אותי, כמעט בכיתי שם.
"גם מהשחקנים היו לי פרידות מרגשות. כבר באימון המסכם ביום שישי התחלתי להיפרד מהם. גם עכשיו, כמה ימים אחרי המשחק האחרון שלנו, הם מדברים איתי, שולחים לי הודעות".
שבת בלילה, אתה נוסע מאיצטדיון וסרמיל לתל אביב בפעם האחרונה כמאמן. מה עובר לך בראש?
"סיפוק גדול, וגם הקלה גדולה. רבאק, לעבוד בבאר שבע שלוש שנים ברציפות זה חתיכת תיק. שליחות של ממש. באר שבע זה לא מקום של מאה אנשים. זה מקום קשה, מורכב, עם קהל אדיר שהתבגר מאוד בשנים האחרונות. פעם היו לקבוצה הזאת בקושי 1,500 מנויים, בשנה הבאה יהיו 12 אלף באיצטדיון החדש.
"יותר מהכל הרגשתי שאני רוצה קצת להתרוקן. לנוח. ליהנות קצת מהבריכה ומחדר הכושר שיש לנו כאן, ליהנות מלא לעשות כלום. אתה רואה, הדרכונים כבר מוכנים במטבח, מחר אני ונאווה טסים לשלושה שבועות בארה"ב. גם מאמן כדורגל צריך אוויר. נחזור משם ונראה מה הלאה".
יש כבר הצעות מקבוצות אחרות?
"היו כמה, גם מקבוצות בליגת העל, אבל עדיין לא משהו שמאתגר אותי, שמדבר אלי. יש גם בדיקה דרך האנשים שלי אולי לאמן קבוצה בחו"ל. זה משהו שמסקרן אותי לעשות, הילדים שלי כבר גדולים, וזאת בהחלט אופציה".
אולי תהיה מאמן הנבחרת אחרי עידן גוטמן?
"אין מאמן שלא היה רוצה לאמן את הנבחרת. כשיגיע הזמן, אשמח מאוד להיות מאמן הנבחרת. ברור שאני מתאים לכך, אני כבר לא צריך להוכיח את זה. בינתיים צריך לאחל לנבחרת המון בהצלחה במשחק עם בוסניה בשבוע הבא. אני מאוד מקווה שנעלה ליורו".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו