ספר אלקטרוני אינו ספר, ולכן הזכויות להוציאו לאור אינן נכללות בזכויות להוציא לאור ספר מודפס. כך קובע (19.5.15) שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב בדימוס, גדעון גינת.

השאלה התעוררה בנוגע לזכויות בספר הילד הנודע "שמלת השבת של חנהל'ה" ולצידו שני ספרים נוספים שכתב יצחק שווייגר-דמיאל בשנים 1938-1937. דמיאל העניק בשנת 1967 להוצאת עופר את הזכות להוציא לאור את שלושת הספרים, ואלמנתו חנה חידשה את ההסכם בשנת 1986. בעלי ההוצאה, שלמה אלוף, טען שבידיו גם הזכות להוציא מהדורות אלקטרוניות של הספרים, אך גינת דחה טענה זו.

"השאלה הטעונה הכרעה בענייננו אינה חדשה", מציין גינת. "התפתחויות טכנולוגיות מביאות איתן שאלות הקשורות לכוונת הצדדים שחתמו על הסכמים עת התפתחויות אלה היו בלתי צפויות. שאלות מעין אלה התעוררו בעת המעבר מהסרט האילם לסרט שפס קול עימו, כאשר סרטי קולנוע החלו להיות מוקרנים מעל מסכי טלוויזיה, וכאשר סרטי קולנוע החלו להיות משווקים על גבי קלטות וידאו, ולאחר מכן על גבי דיסקים לסוגיהם. באופן כללי ניתן לומר, כי שאלות דומות מתעוררות כל אימת שבחוזים הקובעים זכויות לטווח ארוך, חל שינוי מהותי בנסיבות החיצוניות, שינוי שלא נחזה מראש עם חתימת ההסכם".

במקרה הנוכחי, אומר גינת, אף אחד מן ההסכמים אינו מעניק לאלוף בצורה ברורה את מלוא הזכויות בספרים, אלא רק את הזכות להוציאם לאור כ"ספר בודד". חנה דמיאל הותירה לעצמה את הזכות "להדפיס את הספר", ולכן נשאלת השאלה למי שייכות הזכויות במהדורות דיגיטליות. גינת משיב:

"ספר אלקטרוני לא נכלל בהגדרה של ספר, תהיה הגדרת המונח האחרון רחבה ככל שתהיה. קיים שוני מהותי בין ספר שראה אור בדפוס, לסוגיו השונים, לבין ספר אלקטרוני. הצדדים דיברו בחוזים על ספר הכולל רק את היצירה או ספר שנכללות בו מספר יצירות. מדובר במפורש על הדפסה. נקבעה תמורה כוללת חד-פעמית, שאינה תלויה במספר העותקים שיראו אור וישווקו על-ידי המו"ל. תמורה כזאת בוודאי שלא יכלה לקחת בחשבון אמצעים דיגיטליים להפקת ספר, שיראו אור רק כעבור שנות דור".

בפיו של גינת גם אמירה כללית: "באופן כללי, אני סבור שראוי שלא לאמץ פרשנות המחייבת בעלי דין להיות קשורים להוראות חוזיות שבאו לעולם בנסיבות שונות בתכלית מאלה הקיימות בזמן פרוץ המשבר ביחסים". את בעלי הזכויות ייצגו עוה"ד טוני גרינמן וליהיא כצנלסון, ואת אלוף - עו"ד יעל רימר.