אברי אלעד, הסוכן הכפול ששירת את מצרים, הפעיל את החוליה היהודית במדינה ב-1954 בלא לקבל הוראה מגורם כלשהו בישראל. כך סבור נשיא בית המשפט העליון בדימוס,
מאיר שמגר.
החוליה כללה 13 יהודים מצרים, שגויסו בידי יחידה 131 של המודיעין הישראלי. המטרה הייתה לבצע פעולות חבלה ביעדים מערביים בקהיר, כך שייראה כאילו הם בוצעו בידי גורמים מצרים ולשכנע את בריטניה שלא לעזוב את מצרים כפי שתכננה (ואף עשתה לבסוף). אנשי החוליה נלכדו כאשר ניסו להפעיל פצצות. משה מרזוק ושמואל עזאר נתלו, משה בינט התאבד בכלא, יוסף קרמונה עונה למוות או התאבד, ויתר אנשי החוליה נדונו לתקופות מאסר ממושכות ושוחררו במסגרת חילופי שבויים אחרי מלחמת ששת הימים.
שמגר היה הפרקליט הצבאי הראשי בשנים 1968-1961, כאשר "העסק הביש" נחקר שוב במסגרת פרשת לבון, והוא כיום האדם המרכזי האחרון שנותר בחיים מבין גיבורי הפרשה. הח"מ שאל אותו, כאשר פרש מנשיאות העליון בשנת 1995, מי לדעתו נתן את ההוראה - שר הביטחון, פנחס לבון, או ראש אמ"ן,
בנימין גיבלי.
תשובתו של שמגר הייתה מפתיעה. לדעתו, אלעד הפעיל את החוליה בהוראת המודיעין המצרי, במטרה לגרום ללכידתה "על חם", ועשה זאת בלא שקיבל הוראה כלשהי מישראל. אלעד (ובשמו אז: זיידנברג) היה מפקד החוליה, בכפיפות ישירה לגיבלי, ורק בדיעבד נודע שהוא היה סוכן כפול. אלעד, שכונה "האדם השלישי" כאשר הצנזורה אסרה לפרסם את שמות המעורבים בפרשה, טען בעדותו בשנת 1954 בפני ועדת אולשן-דורי, שלבון נתן את ההוראה.
בשנת 1957 הגיע לשירותי הביטחון מידע לפיו אלעד מקיים מגע עם איש הנספחות הצבאית של מצרים בבולגריה, שהיה מחוקרי אנשי הרשת ב-1954. למרות שהתעורר חשד שהוא שהסגיר את הרשת, לא היו לכך די ראיות והוא הועמד לדין על החזקת מסמכים סודיים וקיום מגע עם האויב. במשפטו טען אלעד, כי גיבלי נתן את ההוראה וכי הודח למסור עדות שקר נגד לבון. עדות זו דלפה לעיתונות וחוללה את פרשת לבון, שבשיאה התפטר דוד בן-גוריון ב-1961. אלעד נדון ל-12 שנות מאסר, בית המשפט העליון הפחית שנתיים מעונשו ולאחר שחרורו עזב את ישראל ומת בלוס אנג'לס ביולי 1993.
השאלה "מי נתן את ההוראה" קרעה את המערכת הפוליטית והציבור במשך שנים רבות, כאשר תומכיהם של לבון וגיבלי הטילו את האשמה על הצד השני. דעתו הייחודית של שמגר היא, כאמור, שלא היה כלל מקום לוויכוח זה, שכן אלעד הסגיר את החוליה בעקבות הוראותיהם של מפעיליו המצרים.
