נתניהו, תעוף על עצמך

 איך דבר כה פשוט הסתבך כל כך. הבחירות האלה לא היו על שמאל וימין. לא הוצגו בהן תוכניות מדיניות ברורות של נתניהו או של הרצוג (בניגוד לבחירות שנערכו סביב המשך הסכמי אוסלו, למשל). להפך, הנושא המדיני טושטש והודחק. הן גם לא היו על רפורמות בתחום הדת והמדינה. כמעט לא שמענו על גיורים ועל דיינים עד השבוע, והנושא החרדי־חילוני בקושי עלה אחרי קואליציה של שנתיים בלי המפלגות החרדיות. אפילו הוויכוח החברתי־כלכלי לא כיכב באופן מובהק. מחאת האתיופים, למשל, הגיעה פתאום, משום מקום. מילה לא נאמרה בנושא בבחירות.

אז על מה כן הלכנו פה לקלפי לפני כחודשיים? בעיקר על השאלה: ביבי — כן או לא? אנחנו מכירים את הסחורה, וכולנו נשאלנו אם אנחנו מעוניינים בעוד ממנה. אם לתת לו להמשיך לנהל את העסק. והתשובה הייתה — נאהב את זה או לא — כן. כן, עם סימן קריאה. 30 מנדטים.

בליל הניצחון, אחרי התודות הרבות לשרה ו”התקווה” של עמיר בניון, נתניהו היה יכול לסגור את הממשלה הזו בשלושה־ארבעה טלפונים. להכריע אם פניו לממשלת אחדות ולצלצל לבוז’י (עוד לפני שזה הלך לישון), או לעשות סבב שיחות לבנט, כחלון וליברמן, ואז מיד לנשיא. את משחק הכדורגל השבוע הוא כבר היה יכול לראות בנחת, כראש ממשלה. אפילו להעלות תמונה משפחתית נחמדה לפייסבוק, מרחוב בלפור, עם יאיר ואבנר.

ומה שמדהים הוא שכל מי שנתניהו חג סביבו והסתבך איתו בשבועות האחרונים, גם עבד תחתיו בעבר. כחלון היה בליכוד ויצא לעצמאות, ליברמן ונתניהו ביחד ולחוד כבר עשרות שנים, ובנט ושקד, כמובן, ניהלו את לשכתו. כך שיותר מחלוקת תיקים, היה כאן טיפול פסיכולוגי. כולם התמודדו במהלך המו”מ עם יחסים מורכבים, עם משקעים טעונים מהעבר.

בכל טקסי החתימה הורגשה חמיצות. לפי שפת הגוף אי־אפשר היה לנחש שרבע מהכנסת נמצאת בידיו של ראש הממשלה, אחרי הצבעת אמון אישית, הכי פרסונלית, בעדו (עם כל הכבוד לאורן חזן).

עדיין לא מאוחר מדי לנתניהו להפנים את תוצאות הבחירות. להתחיל לשלוט. למשול. לבצע יעדים. לעשות מה שהוא חושב שדרוש ונכון בקדנציה הזו, בכל התחומים. זו בחירת הציבור. בלשונו של יצחק רבין, מדובר ב”אני אקבע, אני אחליט, אני אנווט”. בלשון עדכנית יותר, נתניהו צריך להתחיל לעוף על עצמו.

 יום שני שעבר, הר המנוחות, ירושלים. כמאה אנשים בלבד הגיעו להלווייתו של ולדימיר סלפק. לפי ההספדים, היו צריכים להיות שם מאות אלפים. חברו נתן שרנסקי, יו”ר הסוכנות, הגדיר אותו בפשטות: “פעיל העלייה מספר אחת. גיבור אלמוני. הדמות המרכזית במאבק לשחרור יהודי ברית־המועצות”.

צילצלתי לשרנסקי אחרי ההלוויה, לשאול אם לא הגזים. הרי לצד אסירי ציון שעליהם גדלנו, אף אחד בישראל לא שמע על סלפק, שנפטר, אנונימי, בגיל 87 . אפילו “גוגל” בקושי שמע.

“אין לך מושג כמה אנחנו חייבים לו,” אמר שרנסקי. “אנשים לא יודעים. זה היה מפעל של איש אחד. הבית שלו ושל מאשה במרכז מוסקבה היה מרכז הפעילות שלנו. לשם כולם ידעו להגיע. אלפי אנשים עברו דרך הדירה הקטנה, וכל אחד ייצג עוד עשרות ומאות מהעיר שממנה הגיע. השם שלו, גם אם נאמר בין שני אנשים זרים, היה כמו סיסמה. החתימה שלו על מסמך אמרה הכל. “כל בוקר בחמש אמא שלו הייתה מכינה לנו סיר גדול עם תבשיל כוסמת. תמיד אמרנו שהיא מכינה יותר מדי, ותמיד בשלוש בצהריים הכל כבר היה נגמר כי את הבית מילאו מסביב לשעון עוד ועוד פעילי עלייה. הוא היה נראה לי אז כמו משה רבנו. איש ענק וחזק, עם זקן ארוך, שמוציא אנשים לחירות. אני זוכר שפעם איש זקן אחד הגיע לבית הכנסת המרכזי של מוסקבה וסיפר שהוא מכפר רחוק במעמקי רוסיה. הם היו מנותקים לגמרי שם ואסרו עליהם ליצור קשר עם יהודים. הוא אמר שאמרו לו ללכת לשני גורמים: או לנשיא רוסיה או לולדימיר סלפק. הוא הלך לנשיא וגירשו אותו בכניסה, ועכשיו הוא בא לחפש את סלפק. כמובן שכל אנשי הכפר הזה עלו מזמן לארץ.

“יום אחד הגיעה אלינו ידיעה על אסיר ציון שהשתחרר. כדובר התנועה שלנו רציתי להודיע לעיתונאים. ידענו שכל הטלפונים בדירה מואזנים על ידי הק.ג.ב, אז יצאנו החוצה, לטלפון ציבורי. תמיד הוא הלך איתי יד ביד, כדי שלא יעצרו אחד מאיתנו. זה היה מסר לבריוני הק־ג־ב שתמיד הלכו סביבנו ברחוב: אנחנו ביחד. הם היו עוצרים אותנו מדי פעם לתקופות קצרות. למשל, כשניקסון בא לבקר, מיד היו עוצרים ‘טראבל־מייקרים’ כמונו, בלי בעיה. “אבל הפעם יצאתי מהדירה, ופתאום אנשי ק־ג־ב נכנסו איתי למעלית. סלפק אמר לי: אני ארוץ ואפגוש אותך למטה. אבל עד שהוא רץ שמונה קומות למטה, הם כבר זרקו אותי לרכב שלהם. נעצרתי לתשע שנים. מיד אחר כך גם הוא נעצר. כבר לא הייתה לו סבלנות, הוא תלה על המרפסת שלו באמצע מוסקבה סיסמאות בעד עלייה ובעד ישראל, ואז הוא ואשתו נשלחו לחמש שנים לסיביר. נפגשנו 11 שנים אחר כך, כששנינו השתחררנו, בוושינגטון. אירגנו שם הפגנה אדירה למען העלייה. אפשר להגיד בלי להגזים שלפחות 250 אלף עולים, באותן שנים, חייבים לו את הגעתם לארץ”.

 עכשיו לעלייה אחרת. ממש בשיא ההפגנות של יוצאי אתיופיה, הגיע אליי ספר המאמרים החדש של אורי אליצור ז”ל. “קליטה טובה הייתה בעינינו תמיד השאיפה שהעולים יהפכו לישראלים כמונו מהר ככל האפשר. השאיפה הזאת הייתה השגיאה הגדולה ביותר בקליטת העלייה של שנות ה־ 50 , ועד היום אנחנו משלמים את מחירה”, הוא כותב לפני כמעט 30 שנה, מול גל העלייה מאתיופיה. הספר, “בדעה צלולה” שמו, מקבץ יחד עשרות מאמרים של הכותב הציוני־דתי הוותיק. חלק גדול מהטקסטים פורסם במוסף הזה, חלק גדול מהם נראה עדיין אקטואלי מאוד.

הנה מה שכתב שם אליצור בהמשך על הגישה הנחוצה לעולים האלה: “עכשיו אנחנו יכולים להיות חכמים יותר ולא לחזור על השגיאה ההיא. אין צורך שהאתיופים יהפכו לישראלים גמורים. להפך, צריך שאנחנו נהפוך להיות קצת אתיופים. הדברים שיש לנו ללמוד מהם הם אולי משמעותיים יותר וחשובים יותר מן הדברים שיש להם ללמוד מאיתנו. חשוב שהם יידעו שלא מוטל עליהם להשתנות ולזרוק לפח את כל המטען התרבותי שהם מביאים איתם. צריך לקוות וצריך לפעול לכך שהעולים החדשים ישמרו על ערכי התרבות שלהם, על מבנה החברה והמשפחה שלהם, על הענווה, כושר ההקשבה וההתחשבות שלהם, ושילמדו גם אותנו משהו מכל הדברים האלה”.

הסטטוס היהודי:  

 “את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת השמיטה על האומה בכללה” (הרב קוק, על מצוות השמיטה שמופיעה בפרשת השבוע, פרשת “בהר”)

• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’