"בלילה הראשון ראה האדם הראשון שמש שוקעה במערב וחושך בא לעולם. אמר זהו הוא המוות, שכב כל הלילה ובכה על האדמה, כל הלילה ולא ישן. בבוקר ראה ועולה הינה. שמש עולה זה סדר העולם". ככה, באותיות מהוססות, רועדות בשפה חדשה, גיששה איראן ברכה (מושקוביץ) לוי את דרכה לעברית. על דפים מצהיבים שהזמן כירסם בהם מילים מהונגרית מתורגמות לעברית, כמו שלימדו אותה בפעולות תנועת הנוער הציוני לפני שהתהפכו סדרי עולם, שבו רק הבוקר והלילה המשיכו בשלהם.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לא רק שפה חדשה מצאה איראן בנוער הציוני, שם גם הכירה את בעלה גיארג מתיאש לוי ושם גם ניתנו לשניהם שמות עבריים. והיה מתיאש לאריה ואיראן לברכה.
"מסכנה אמא", אומרת לי יהודית דקל, הצעירה מבין שני ילדיהם, "נתנו לה שם עם ה־כ הזו באמצע שעד יומה האחרונה לא הצליחה להגיד אותו כמו שצריך."
איראן ברכה נולדה בקלוז' שבטרנסילבניה. שמחה ורוגע יודעות לספר התמונות שנשתמרו באלבום מהימים שלפני המלחמה. אישה צעירה ומחייכת שגם אחרי נישואיה המשיכה לעבוד כרואת חשבון. ב־1942 נולד לבני הזוג בנם הבכור ושנתיים אחרי זה, ב־44', שבועיים אחרי כניסת הנאצים לטרנסילבניה, נולדה הבת. "פעם", אומרת יהודית שרק לעיתים נדירות ניסתה לחטט בעברם של אמא ואבא, "שאלתי את אמא איך היא העזה להיות בהריון בשנים כאלה. היא ענתה שלא עלה על דעתם שהדברים יגיעו אליהם."
בטרנסילבניה התחיל הגירוש, בודפשט עוד היתה חופשית ובני המשפחה ברחו אל העיר הגדולה עם ניירות מזויפים שהכין להם השרטט במפעל שבו אריה, מהנדס מכונות, עבד. הם הורידו את הטלאי והתיישבו בקרון, אבא, אמא ושני תינוקות, כשנכנס פנימה חבר בצלב החץ, תנועה הונגרית פרו־נאצית ואנטישמית גדולה. האיש דרש מאדון לוי שיתלווה אליו החוצה. "אבא פחד, אבל האיש התעקש ולא היתה ברירה. התברר שזה היה בחור יהודי שהסתנן לשורות הארגון".
יהודה, פיצי לוי, הוא האיש שזיהה את המשפחה המתחזה והזהיר את אריה שכבר בתחנת הרכבת הקרובה יעלו עליהם. "כשהגענו לבודפשט הוא לקח אותי על הידיים, וירד עם אמא ואחי כאילו היינו המשפחה שלו. אבא ירד בנפרד. אני אוהבת את המחשבה שיהודה לוי הציל את יהודית לוי, שזה שמי לפני הנישואים". עברו שנים עד שבני המשפחה פגשו את המציל שלהם. נפגשו באיזה כינוס של הנוער הציוני. הוא היה אז כבר אב שכול. "הבת שלו זו השחקנית עירית דגן. אבא שלה, שלכמה רגעים היה גם האבא שלי".
דפים מתוך חוברת המתכונים של ברכה
בבודפשט התעוררה בעיה. בניירות המזויפים בני המשפחה היו רשומים כבני העיר, ככה שהרשמה לחדר במלון היתה מעוררת חשד. הם הצטרפו לקבוצה של משפחות יהודיות שחיכתה להיקרא אל רכבת שתוביל אותם אל החופש. "שני מצילים היו לנו. פיצי וקסטנר", אומרת דקל ובעיניים שלה עולה הבעירה. בכל שנה היא לוקחת חלק בטקס המתקיים מול הבית שבו נרצח, נאבקת לטיהור שמו, להנצחה שמגיעה לו. "בדיעבד", היא אומרת, "כל מי שלא ניצל כועס. מתייחסים אליו כאילו היה ראש ממשלה כל יכול שקיבל את כל ההחלטות".
למרות הסיכומים עם קסטנר הרכבת שיצאה מבודפשט ב־30 ביוני 1944 והיתה אמורה להגיע לארץ ניטרלית, הגיעה בפועל למחנה ברגן־בלזן, שם חיו נוסעיה עד חודש דצמבר, שם נולדו תינוקות ושם, על אותה המחברת שבה למדה עברית, נולדה מחברת המתכונים של ברכה.
מתכונים מתוך רעב
הן היו יושבות במחנה, נשים רעבות, ומעלות זיכרונות על אוכל, להתגרות ברעב, אולי ככה יימצא להן מעט שובע. "אמא לא בישלה לפני המלחמה", אומרת יהודית, "ובגלל האופטימיות הגדולה שלה, היה לה ברור שאחרי שהכל ייגמר היא תצטרך לדעת לבשל, וכשמישהי היתה אומרת 'איך בא לי כרוב ממולא' ונכנסת לפרטים, אמא היתה רושמת הכל במחברת". ויש את הכרוב של לילי ואת זה של סוזי ומתכונים לעוגות ולעוגיות, לתבשילי בשר ואווזים.
המו"ל עופר ורדי ומחבר הספר "גולאש לגולש", אמר לי שיש עוד מחברות של אוכל הונגרי שנכתבו במחנות, אבל קשה ללמוד מהן משהו כי הנשים היו כל כך רעבות כך שלכמויות המופיעות במתכונים אין קשר למציאות. המחברת של ברכה שונה, ויעידו על זה כתמי השמן והנשיקות שטבעו בה כוסות קפה או תה, יודעים לספר שהמחברת הזו עבדה במטבח, ומעידה עליה יהודית: "זו מחברת שהפכה את אמא שלי מאישה שלא מבשלת לבשלנית אדירה. היא בישלה לפיה שנים ארוכות".
המחברת וזרעי קימל היו חלק מצרור החפצים שהגיעו עם ברכה למחנה. "ההונגרים מייחסים לקימל כוחות על", מחייכת יהודית כשהיא נמתחת על מדף גבוה להוריד משם ספל אמייל מייד צ'יינה וספירטיה קטנה (בתמונה בעמוד הקודם). בספל הזה הרתיחה ברכה מים עם קימל והיתה משוכנעת שכוחם של הזרעים הוא שהעניק לה חלב להמשיך להניק את יהודית. "סיקרן אותי לדעת איך הם טיפלו בנו, אבל רק בגיל מאוחר העזתי לשאול. הבנתי מאמא שבמסדרים היתה מכניסה אותי תחת החולצה, צמוד אליה, שלא אקפא מקור, שאימהות מטופלות בתינוקות ישנו בדרגשים התחתונים שחלילה לא ייפול איזה ילד מקומה גבוהה. מחברה אחרת שהיתה איתה שם למדה יהודית ש"את האמבטיה הראשונה עשו לנו רק כשהגענו לשווייץ בדצמבר. מתברר שמלכלוך לא מתים". קימל או כוח אחר, לברכה היה מספיק חלב בשביל יהודית ובשביל ילד חולה של משפחה אחרת. "היום הוא רופא בשווייץ", אומרת יהודית. אחרי המלחמה, כשנולדה לו אחות, קראו גם לה יהודית. מין תודה על החלב שחלקה איתו תינוקת שם, במחנה.
אריה וברכה הלכו לעולמם. אריה נפטר כשהוא בן 78, ברכה בגיל 84. בבית שהיה שלהם גרה עכשיו יהודית, בין הרהיטים שאספו הוריה אחרי שעלו לארץ לשלל פסלי הברונזה והציורים שלה. שנים שהיא לא מצטלמת, לא נותנת לזמן החולף את התענוג הזה. תינוקת שנולדה באירופה, והגיעה לארץ כמה חודשים אחרי שמלאה לה שנה. באלבומים מצהיבים תמונות ומסמכים שנשתמרו מהמחנה, פיסות חיים מעולם ישן ושמח וביניהם התצלום הראשון בחייה של התינוקת יהודית, שאותו צילמה אחות הצלב האדום כמה שבועות אחרי שהגיעו למחנה הפליטים. ואפשר לראות כמה יפה העלתה במשקל ואת אנחת הרווחה על פני ההורים.
למטבח הבית היא נכנסת מדי פעם בפעם להחיות בו את שנאצר במחברת. אומרת שבין החברים שלה יש ביקוש לאוכל הונגרי. בעיקר לאווזים. "ככל שאבא גדל במידותיו", היא מחייכת, "אמא שינתה את המתכונים. השמנת הפכה ליוגורט". ואז, כמו עבר בה הטעם, היא נזכרת בפוגאצ'ו שאמא שלה היתה אופה. עוגיות חמאה מלוחות שאם רוצים שממש ייצאו טוב מוסיפים פנימה גלדי שומן אווז, טפרטוס בהונגרית, "אבל זה רק ליום הולדת כי זה נורא משמין".
כשברכה הגיעה לגיל 80 המשפחה חשבה לקחת אותה לטיול שורשים בטרנסילבניה. ביקשו מחברה שתגשש לראות אם זה ישמח אותה. ברכה אמרה שיש לה זיכרונות יותר טובים מפאריס, שבה חיה המשפחה שלוש שנים בשליחות. ברכה ואריה לא חזרו לטרניסלבניה מעולם. לבודפשט הם חזרו פעם אחת לביקור בנות דודה של אריה. היא יצאה אל העיר אבל הוא סירב לעזוב את חדר המלון. אמר שהוא לא מסוגל לראות הונגרים.
ענת וקסמן מוכיחה: השמאל הישראלי מנותק
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
