מדינת ישראל קמה שלוש שנים לאחר השואה. אולם מדינת ישראל לא קמה בשל השואה. הציונות קדמה לשואה. התנועה הציונית והקונגרסים הציוניים קדמו לשואה, כמו גם העליות הציוניות לארץ ישראל, הקמת כוח המגן העברי בא"י, הצהרת בלפור ועוד. ייתכן שהשואה היתה קטליזטור להקמת המדינה, בהיותה עדות לתוצאה הטרגית של המהות הבלתי נסבלת של הגולה ושל היעדר מדינת לאום ריבונית לעם היהודי במולדתו. ואולי היא דווקא עיכבה את הקמת המדינה בשנים אחדות, כיוון שהעולם לא התפנה להחלטה על הקמת מדינה יהודית.
הקשר בין השואה להקמת המדינה אינו קשר של סיבה ותוצאה, אלא השואה היא ההוכחה הטרגית של צדקת הציונות. אולם הקמת המדינה לאחר השואה יצרה בקרב אויבי ישראל את המיתוס של קשר סיבה ותוצאה. על פי המיתוס, רגשי האשם של עמי אירופה על השואה גרמו להם להחליט על הקמת מדינה יהודית, אולם הם לא עשו זאת על חשבונם, על אדמת אירופה, אלא על חשבון הערבים, שכביכול לא היו קשורים לשואה, בפלשתין. וכך, הם הקימו את מדינת ישראל כמושבה קולוניאליסטית של אירופה בלב המזרח התיכון.
התובנה כאילו מדינת ישראל קמה רק בשל השואה, היא הבסיס לפופולריות הרבה של הכחשת השואה בקרב אויבי ישראל, מאבו מאזן ועד אחמדינג'אד. הנוסחה פשוטה: כיוון שישראל היא תוצאה ישירה של השואה - אם לא היתה שואה, אין הצדקה לקיומה של ישראל. מכחישי השואה נאחזים בכל בדל של יכולת להטיל ספק בשואה, במספר הקורבנות למשל, כהוכחה לכך שמדובר במזימה ציונית. הם מרבים לדבר על הקשר בין הציונות והנאצים ולספר שהציונות שיתפה פעולה עם הנאצים בשואה ואח"כ הגזימה והעצימה את מימדיה וסיפורי אימתה, כדי ליצור את רגשי האשם, שיביאו להקמת הישות הציונית.
התובנה הזאת היא גם הבסיס לעיסוק האובססיבי של הפוסט־ציונות בשואה, גימודהּ והגחכתהּ - מהקריאות להפוך את יום השואה ליום הזדהות עם כל הסובלים לאורך הדורות, דרך הטענה בדבר טיפוח ה"קורבניות" היהודית בידי עסקני שואה מקצועיים כדי להצדיק את הלאומנות ואת "פשעי ישראל" נגד הפלשתינים, ועד הקריאה להשתחרר מהשואה כחלק מנורמליזציה של הישראליות. המסר המרכזי הוא הטענה שיש להחליף את הלקח ה"לאומני" מהשואה בלקח האוניברסלי.
אבל אין סתירה בין שני סוגי הלקחים. הלקח הלאומי הוא ההכרח בקיומה של מדינת לאום יהודית ריבונית וחזקה בישראל, וביכולת עצמאית להגנה על העם היהודי מפני החותרים להשמידו או לפגוע בו. הלקח האוניברסלי הוא הצורך במאבק נגד כל גילוי של גזענות, של רודנות, של שאיפה להשתלט על העולם, נגד כל גילוי של רצח עם ופשעים נגד האנושות.
טענת הסתירה בין השניים, היא אחותה התאומה של טענת הסתירה, כביכול, בין ישראל כמדינה יהודית והיותה מדינה דמוקרטית. אין שמץ של סתירה כזאת, אך מציגים אותה מי שסולדים מהיותה מדינה יהודית. ואת הסתירה בין הלקח הלאומי והאוניברסלי מהשואה מציגים הסולדים מהלקח הלאומי - קיומה של מדינת לאום יהודית עצמאית.
