הערב ירד, והציפורים התכנסו ללינת לילה בין ענפי העצים. שאון המכוניות ברחובות השכונה שכך לאיטו.
מן החלון הפתוח הגיחה רוח קלילה וליטפה את ראשו של אמנון גלאי. שני ילדיו כבר נרדמו והוא בהה ללא עניין במרקע הטלוויזיה. הזמן חלף לאט, לאט מדי.
הוא לקח לידיו את הטלפון הסלולרי שלו ושיגר הודעה:
"משתוקק לראות אותך. אוכל לבוא?"
"כן", השיבה.
מירב קידמה את פניו בדירת הסטודיו השכורה שלה ליד הים. שכר הדירה היה גבוה, והמשכורת שקיבלה במשטרה לא הספיקה לכסות אותו ואת צורכי קיומה. הוריה השלימו את החסר.
"איך התפקיד החדש?" שאל אמנון.
"הג'וב מהנה ומעניין מאוד. עשיתי החלטה נכונה כשעברתי למחלקת כוח אדם. תשתה קפה?"
"ברצון".
אחרי הקפה נכנסו למיטה. היא היתה סוערת ממנו, אהבה להתרפק על גופו השרירי ולפרוע את שערו. הוא אהב את אנחותיה בעת שתינו אהבים.
הפרש הגילים והדרגות ביניהם לא טרד את מנוחתה, אבל הוא היה לצנינים בעיני הוריה. כשנודע להם על הקשר שנרקם בין בתם לקצין המשטרה הבכיר הביעה אמה את מורת רוחה.
"הוא מנצל אותך", אמרה, "חכי עד שתפגשי גבר אחר שמתאים לך יותר".
אביה חשב גם הוא שלקשר בינה לבין קצין המשטרה הבכיר אין בסיס של ממש. האב מנה באוזני בתו את ההאשמות על הטרדות מיניות שהופנו כלפי ניצבים אחרים במשטרה. הוא הזהיר את בתו שגם היא עלולה להיות מעורבת בפרשייה כזו.
"את משחקת באש", אמר לה.
היא הגיבה בקוצר רוח.
"אל תדאגו לי, אני כבר ילדה גדולה. אני יודעת מה אני עושה".
"את עושה שטויות", אמרה אמה, "הקצין הזה רוצה ממך רק דבר אחד. בשבילו את מטרה קלה ונוחה. את עובדת איתו במשטרה, את חייבת לו את התפקיד החדש שלך, הוא היה מעיף אותך מהמשטרה אם לא היית מסכימה להיות איתו".
מירב הגיבה בשתיקה עמוקה.
"אפילו לא הבאת אותו אלינו פעם אחת", הוסיפה אמה להקניט אותה, "מה זה אומר? שאת מתביישת בו? שאת לא שלמה עם הקשר ביניכם?" "לא יצא לי להביא אותו לכאן. הוא עובד בלי סוף, ביום ובלילה".
אמה ואביה החליפו מבטים כעוסים.
"אני מציע לך לחפש מקום עבודה אחר", אמר אביה, "בשבילך, המשטרה היא לא יותר ממלכודת שתהרוס את חייך".
בימים שלאחר מכן חשבה הרבה על מה שאמרו לה הוריה. על פני הדברים היה הצדק איתם. אמנון היה מבוגר ממנה בקצת יותר מעשרים שנה, הוא היה אחד מבעלי ההשפעה הגדולים ביותר במשטרה. אילו רצה, יכול היה לגרום לפיטוריה מייד. בנסיבות אלה, כשעתידה תלוי בו במידה רבה, האם לא צדק אביה? האם בכלל יש לה טעם להישאר במשטרה?
אמנון הבחין בהיסוסיה ונשק לה:
"אל תדאגי", אמר, "הכל יסתדר בקרוב".
הוא נפרד ממנה בשעת לילה מאוחרת.
"אני חייב לחזור הביתה", אמר, "אצטרך לקום מוקדם כדי להביא את הילדים לבית הספר".
היא פגשה את ילדיו פעמים אחדות, כשסעדו יחד או כשיצאו לטיול בארץ. מאז נהרגה אשתו בתאונת דרכים כשרכבה על אופניה בכביש המהיר, טיפל הוא עצמו בשני ילדיו, אייל בן העשר ונוגה בת השש. הם נטו חיבה למירב, ביודעם שקיים קשר הדוק בינה לבין אביהם. היא הביאה להם מתנות בכל ביקור.
פעמים רבות חשבה על הקשר שלה עם אמנון, ולא אחת מילאה את לבה תחושה של אכזבה. נראה היה לה שנוח לו להישאר רווק, לבוא אליה בכל פעם שירצה, להימנע מכל שיחה מחייבת על יחסיהם. פעם ופעמיים העלתה את הנושא. תגובתו היתה קצרה: "נדבר על זה יותר מאוחר".
"נכון שאני לא מבקשת ממך הרבה?" שאלה.
"נכון".
"אז עכשיו יש לי בקשה גדולה. אני רוצה שתפגוש את הוריי".
"זה חשוב לך?"
"מאוד".
בהיסוס רב נסע אמנון לבית הוריה של מירב. הוא הבחין מייד במבע החשד שעלה בעיני ההורים כשנכנס לדירתם. השולחן היה ערוך לארוחת ערב, ומירב חיכתה לו שם.
אמנון ישב לצדה של מירב ואכל בדממה. בעת ששתו קפה, שאלה אמה ישירות: "תגיד, מה הכוונות שלך לגבי הבת שלי?"
הוא התקשה להשיב. העובדות היו לכאורה נגדו. הוא מבוגר בעשרות שנים מבתם, יש לו שני ילדים ודרגת קצין, הרחוקה מרחק רב מדרגתה המשטרתית. עתה הוא נדרש להצהיר על מהות יחסיו עם בתם של המארחים. מה יאמר?
"אני יודע מה אתם חושבים", הגיב, "אבל היחסים ביני לבין מירב הם רציניים יותר ממה שנראה לכם".
"לא חשבת שהגיע הזמן למסד אותם? מירב כבר לא ילדה קטנה".
הוא שתק.
השיחה דעכה. מירב תלתה עיניה בפני הוריה. משהו באווירה שהשתררה ליד שולחן האוכל הציק לה. "אמנון יודע מה שהוא עושה", מלמלה, "הניחו לו".
• • •
ניצב אמנון גלאי ניעור משנתו עם שחר ולבו הלם בהתרגשות. במשך שנים רבות עשה כמיטב יכולתו כדי להיות ראוי לקידום ולתפוס את אחד המקומות הראשונים בפירמידת הפיקוד, והנה, סוף סוף זה קורה. היום הוא עומד לעשות את ראשית צעדיו בתפקידו החדש.
גם ללא צלצול השעון המעורר, הרגיל עצמו אמנון לפקוח את עיניו בשעה מוקדמת כדי להכין את אייל ונוגה ליציאה לבית הספר. הוא קם ממיטתו, התקלח, התגלח והעיר את ילדיו. שנתיים חלפו מאז נלקחה מהם אשתו, והוא מטפל בהם כמיטב יכולתו, לוקח אותם בבוקר לבית הספר, ואחר כך נוסע לעבודה.
בזריזות הכין אמנון לילדיו ארוחת בוקר וצייד אותם בכריכים לבית הספר.
"מה זאת הדרגה החדשה שאתה עונד?", שאל אייל כשאביו הסיע אותו ואת אחותו לבית הספר, לבוש במדיו הבוהקים.
"זו הדרגה של התפקיד החדש שקיבלתי".
"איזה תפקיד?"
"מינו אותי למפקד מחוז תל אביב".
"מה תעשה בתפקיד הזה?" ביקש הילד לדעת.
"הרבה דברים. מלחמה בפשע, שמירה על ביטחון האזרחים. זה תפקיד חשוב מאוד".
"כמו התפקיד של מפכ"ל?"
"בערך".
בדרך למשרד קנה עיתון.
הכותרת בעמוד הראשון מיקדה מייד את תשומת ליבו: ניצב נוסף במשטרה חשוד בהטרדה מינית.
באותיות בולטות מתחת לכותרת נכתב כי בפקודת שופט, נאסר לפרסום שמו של החשוד, וכי החקירה תיפתח בקרוב.
אמנון גלאי חש דקירה בלב. הוא אהב את עבודתו במשטרה והצטער על כל פגיעה במוניטין שלה. בצער חשב שמחול השדים ייפתח עתה מחדש, ויימשך כנראה עוד זמן רב, כמו פרשיות ההטרדה המינית שקדמו לו. יהיו בוודאי
הדלפות מתוך החקירה, ידיעות נבזיות יתפרסמו בעיתונות, ומן הסתם, ייערך גם סקר דעת קהל, שיצביע על כך שהציבור איבד אמונו במשטרה.
לא פחות משמונה ניצבים מכל חלקי הארץ פוטרו השנה מהמשטרה אחרי שנמצאו אשמים בהטרדות מיניות כלפי שוטרות הכפופות להם. בשנים הרבות שבהן שירת במשטרה עשה אמנון את דרכו אל הצמרת יחד עם הניצבים האלה. הוא הכיר היטב כל אחד מהם, את נשותיהם, את ילדיהם ואת מקומות מגוריהם. הוא התקשה להאמין כשנודעו לו הפרטים על הסתבכותם בקשרים אסורים.
לא היה לו מושג מיהו הניצב החשוד הנוסף. ככל שזכר לא דיברו על כך כלל במשטרה, לפחות לא לפני שהגיע למלא את תפקידו החדש. בכלל, בין כותלי מפקדת המחוז לא הרבו לדבר על ההטרדות המיניות. שוטרים העדיפו למלא פיהם מים כשהדברים נגעו לפרשיות האלה.
אמנון ניסה לנחש מי החשוד. לא היו הרבה אפשרויות. האם זה ידידו מהגליל, המשרת כמפקד מחוז הצפון? האם זה מפקד משטרת ירושלים? או אולי אחד מהניצבים, הממלאים תפקידים שונים במחוזות אחרים? ככל שחשב על הנושא, נראה היה לו שלא ייתכן שאחד מהם חשוד בהטרדה מינית. הוא ידע שנאמנותם למשטרה לא יודעת גבול, שמאפייני אישיותם לא יביאום לעולם למחוזות הנוגדים את החוק. בכל זאת, לטענת העיתון, יש חשוד נוסף. מי זה יכול להיות?
הוא ניסה למצוא רמזים נסתרים בתוך גוף הידיעה, אבל הצליח רק ללמוד שהחשוד הוא קצין ותיק, מקובל על פקודיו, בעל עבר נקי, שזכה למספר ציונים לשבח במהלך שירותו במשטרה. החשדות נגדו, ציין העיתון, התעוררו בעקבות מכתב תלונה שנשלח על ידי אחד מעמיתיו.
• • •
ביום הראשון לכהונתו בתפקיד מפקד המחוז, עוד בטרם הספיק גופו של אמנון גלאי להתרגל לכיסא המנהלים במשרדו החדש, הגיע המפכ"ל לביקור לא מתוכנן במטה המחוז ועשה דרכו מייד אל חדרו של גלאי. הם לחצו ידיים. המפכ"ל סגר אחריו את הדלת והתיישב מול המפקד החדש של המחוז.
"שמעת כבר?" שאל את גלאי.
"מה?"
"יש נגדך תלונה על הטרדה מינית".
גלאי חש כאילו הלם בפניו אגרוף ברזל רב עוצמה.
"מה פתאום?", היה כל מה שהצליח לומר.
"רב־פקד ורדי בא אלי עם הסיפור. הוא טוען שכפית יחסים אינטימיים על שוטרת, קידמת אותה לתפקיד במחלקת כוח אדם, והיא לא יכלה לסרב".
"זה שקר", ניסה אמנון להתעשת. "ורדי מנסה פשוט להכשיל אותי. אתה הרי יודע שגם הוא התמודד על תפקיד מפקד המחוז, ומאז שבחרת בי ולא בו, הוא אוכל את עצמו".
"דיברתי איתו", אמר המפכ"ל כמו לא שמע את הכחשתו של גלאי, "יש לו לא מעט חומר נגדך. אתה מבין כמובן שאני לא יכול לעצור אותו מלהגיש נגדך תלונה. אם אנקוט איזשהו צעד בעניין זה, יאשימו אותי בניסיון לטייח את הסיפור".
"זה מטורף", מלמל אמנון גלאי.
"ניתן לוועדה להחליט", אמר המפכ"ל. "מחר או מחרתיים יוסר צו איסור הפרסום שהוטל על השם שלך. יצפו ממני להשעות אותך עד תום החקירה".
"כלומר, אני מושעה?"
"אין לי ברירה, אמנון. אתה קצין מצטיין, אבל יש כללים שאני צריך לפעול לפיהם, בלי שום חשיבות להערכה שלי כלפיך. קח בינתיים חופשה. תנוח. תתכונן לחקירה".
• • •
ההזמנה לחקירה הגיעה למחרת בערב, היישר לביתו של אמנון גלאי. כשבא השליח, לבש אמנון אימונית כחולה ונעלי ריצה לבנות. החופשה הכפויה העכירה את מצב רוחו למן הרגע שבו נאלץ לעזוב את משרדו.
במשך כל היום האזין בדבקות לשידורי הרדיו והטלוויזיה, קרא את העיתונים, אבל שמו עדיין לא פורסם. הוא היה פקעת עצבים. לקח את ילדיו להצגה, וחשב רבות על הקשר בינו לבין מירב. הייתכן שהיא השוטרת המוזכרת בתלונתו של רב פקד ורדי?
אמנון גלאי חש שמצפונו נקי, ששום דבר לא יגרום לו להודות שכפה עליה יחסים מיניים. היא היתה חכמה, נאה ואוהבת חיים. היא רצתה להתחתן, הוא לא היה מעוניין.
• • •
בבוקר היום שבו עמדה להתנהל החקירה הביא אמנון גלאי את ילדיו לבית הספר, חזר הביתה ולבש את מדיו. בלב כבד הגיע אל בניין המשרדים שבו שוכנת המחלקה לחקירות שוטרים.
החדר שאליו נכנס היה מרוהט בצניעות. ליד שולחן עץ גדול ישבו ארבעה אנשים לבושי אזרחי. אף אחד מהם לא היה איש משטרה. מאז שונה החוק האוסר על שוטרים לחקור אנשי משטרה, לקחה הפרקליטות תחת חסותה את המחלקה לחקירת שוטרים. כל אחד מהחוקרים היה שייך אפוא לפרקליטות. כולם עברו במשטרה קורס יסודי לחקירות.
"אתה ניצב אמנון גלאי?", שאל אחד מהם.
"אני".
"כמה שנים אתה משרת במשטרה?"
"עשרים ותשע".
"מה ההשכלה שלך?"
"עשיתי השתלמויות בקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן וקורסים לקצינים בכירים במשטרה".
"יש לנו כמה שאלות שרצינו לשאול אותך".
"בבקשה".
פניהם של הארבעה היו אטומים. הם היו מנוסים בחקירות שוטרים. על סמך ממצאיהם פוטרו או הודחו שוטרים וקצינים לא מעטים שעברו עבירות משמעת ועבירות אחרות. עיניהם שלחו אל הנחקר מבט ארוך.
"קיבלנו עליך תלונה מרב פקד ורדי. הוא טוען שאתה מטריד מינית שוטרת שעובדת במחוז".
"מה בדיוק כתוב בתלונה?".
"שאתה מקיים יחסים עם שוטרת שהיתה תחת פיקודך. ראו אותך מסיע אותה במכונית שלך, מזמין אותה לשיחות בחדרך. הרושם שלנו הוא שכפית עליה יחסי מרות, והיא לא יכלה להתנגד. בתמורה דאגת להעלות אותה בדרגה ולשבץ אותה ביחידה לכוח אדם".
"לא מדויק".
"התלונה נראית חמורה מאוד, מר גלאי".
"אתם לא מבינים שהאיש שכתב את המכתב מנסה להזיק לי? לא היתה לו שום סיבה אחרת לכתוב את התלונה".
"בוא נברר את העניין. מה היה תפקידה של הבחורה כשהכרת אותה?"
"שוטרת סיור".
"היית המפקד שלה?"
"נכון".
"איך היית מגדיר את היחסים שלכם היום?"
"רומנטיים".
"כלומר?"
"מה כל כך קשה להבין?" התכעס אמנון, "אנחנו נהנים להיות יחד".
"אתה בטוח שגם היא נהנית?"
"בטוח".
"מי בכלל יזם את הקשר הזה?"
"אני".
"לא פלא. היא היתה צעירה, לא מנוסה, תלויה בך. טרף קל", העיר אחד החוקרים בנימה צינית.
"זה ממש לא היה ככה".
"אז איך בדיוק זה קרה?"
"הכרתי אותה כשהיא שירתה תחת פיקודי. נכון שאני מבוגר ממנה, אבל זה לא הפריע לאף אחד משנינו. לא פעם יצאנו לבילוי, נסענו לטיולים".
"מתי התחילו היחסים שלכם?"
"לפני שישה או שבעה חודשים".
"של מי היה הרעיון להעביר אותה מהסיור למחלקת כוח אדם?"
"שלה. נודע לה שיש תפקיד פנוי בכוח אדם, והיא חשבה שזה יתאים לה יותר".
"היא לחצה עליך שתסדר לה את הג'וב הזה?"
"לא. היא רק ביקשה ממני המלצה בכתב".
"חוץ מההמלצה מה עשית? לחצת שתקבל את התפקיד? ניצלת את ההשפעה שלך?"
"שום דבר. פשוט נתתי לה מכתב המלצה כפי שביקשה. זה מקובל שמפקד מתבקש להמליץ על פקודיו. לא הייתי מעורב בכלל בתהליך המינוי שלה. העבירו אותה מבחנים וראיונות, שלא היה לי שום חלק בהם".
"אז למה היא הרגישה שהיא חייבת לך?"
"מאיפה אתם מביאים את ההמצאה הזאת?"
"בדקנו את ההודעות בנייד שלך. לא פעם הצעת לבוא אליה הביתה והיא הסכימה. מה עשיתם שם? שכבתם?"
"זה לא עניינכם".
"אתה לא מכחיש ששלחת אליה הודעות אינטימיות?"
"שלחתי לה הודעות".
"ולה לא היתה ברירה אלא לעשות מה שרצית?"
"היא לא היתה חייבת לי כלום".
"היא פחדה ממך, ניצב גלאי. לכן היא הסכימה, ואל תגיד לנו שזו לא הטרדה מינית".
"תראו", אמר אמנון, "אתם מחמיצים את כל העניין. לא הפעלתי עליה שום לחץ, לא איימתי, לא נתתי לה שום סיבה לפחד ממני".
"לא היית צריך. היא ידעה בדיוק על איזה צד של הלחם מרוחה החמאה. היא ידעה שתעיף אותה לכל הרוחות אם היא לא תרצה לשכב איתך".
אמנון העיף מבט מבעד החלון. שמש חמה זרחה ברקיע, ועצי החצר ניצבו זקופים כמו קפאו במקומם בהיעדר רוח. כל החקירה נראתה לו הזויה, לא נשענת על שום עובדה מרשיעה, פרט למכתב תלונה מפוקפק.
"איך אתם מרשים לעצמכם להתנפל עלי, אך ורק על סמך המכתב הטיפשי הזה? למה לא חקרתם גם את מירב? היא היתה אומרת לכם את האמת".
"מירב הוזמנה לחקירה היום. היא תגיע בעוד שעה".
"ולי נשארה שעה אחת בלבד כדי להוכיח שאינני אשם?!"
"פחות משעה. אנחנו מעדיפים שלא תהיה כאן כשהיא תגיע".
הוא דווקא היה רוצה לחכות לה, הוא השתוקק לשמוע את מה שיש לה לומר. בעצם, הוא ידע מה תגיד.
"אתה נראה רגוע מדי", העיר אחד החוקרים, "לא היינו מייעצים לך להקל ראש בחשדות נגדך".
הוא זקף את ראשו.
"אני חושב שגמרתי איתכם", אמר, "אין לי שום רצון להמשיך להשיב לשאלות שלכם".
"זה לא נראה טוב, מר גלאי. סירוב להשיב לשאלות מחזק את החשדות נגדך".
הוא קם ממקומו.
"טעיתם", קרא, "טיפסתם על האיש הלא נכון".
הוא יצא החוצה לפני שהספיקו לומר מילה נוספת. מופתעים נותרו החוקרים במקומם, וכעס עז החל לחלחל בהם. איך הוא מעז ללגלג עליהם? לטעון בחוצפה נגדם? בדמיונם כבר ראו את כותרות העיתונים למחרת. "נראה אותו", אמר אחד מהם, "כששמו יתפרסם בכל כלי התקשורת".
חקירותיהם של הניצבים האחרים הסתיימו תמיד בגיבוש מסקנות לרעתם. רובם ככולם נאלצו להתפטר כדי לא לעמוד לדין. החוקרים האמינו שגם אמנון גלאי יצטרך ללכת בדרך זו. אשמתו היתה ברורה, והכחשותיו לא שכנעו איש מחוקריו.
• • •
אמנון גלאי יצא אל הרחוב. הוא התיישב על ספסל ציבורי והמתין. שעה קלה לאחר מכן ראה את מירב מתקרבת. הוא קם לקראתה וחיבק אותה.
"בואי ניכנס יחד לחדר החקירות", אמר.
"מה הם רוצים?"
"לתפור לי תיק על הטרדה מינית".
"מי הקורבן?"
"את, יקירתי".
"מה אמרתָ להם?"
"הכחשתי, כמובן".
שניהם נכנסו לחדר החקירות. "תישאר בבקשה בחוץ", אמר אחד החוקרים לאמנון.
הוא לא זע, והחוקר ויתר.
"אני מבקש ממך לא להגיב על שום דבר שייאמר מעכשיו בחדר זה", הורה החוקר.
"מה אתם רוצים ממני?" הרימה מירב את קולה.
"לשאול אותך כמה שאלות".
"אני יודעת שחקרתם את אמנון בחשד להטרדה מינית".
"נכון".
"ולא העליתם על הדעת שהוא חף מפשע?"
"לא, לא העלינו על הדעת".
"סיפרת להם?" הפנתה שאלה אל הניצב שעמד לצדה.
"ניסיתי, אבל הם היו נעולים על המכתב שקיבלו".
"אז אני אגיד להם בעצמי. תראו", הישירה מבט אל החוקרים, "בניגוד למה שאתם חושבים, אין כאן בכלל סיפור של הטרדה מינית. אמנון גלאי הוא החבר והאהוב שלי כבר חצי שנה. הוא לא הטריד אותי מינית, הוא לא הפעיל מעולם את סמכותו כדי לעזור לי, הוא לא לחץ עלי אף פעם לעשות מה שלא רציתי".
הם הביטו בה במבט מפקפק.
"אמנון חף מכל פשע", אמרה מירב בשקט. "אתמול הוא הציע לי נישואים. אנחנו עומדים להתחתן בעוד שבועיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו