"קינגסמן: השירות החשאי", קומדיית המרגלים עמוסת האקשן של מת'יו ווהן ("Layer Cake", "קיק אס"), הוא תרופת הנגד המושלמת לכבדות ולחשיבות העצמית של סרטי האוסקר שמציפים את המסכים בחודש־חודשיים האחרונים. המטרה היחידה שלו בחיים היא לבדר אתכם. ואת המטרה הזאת הוא משיג באופן מרהיב ומלהיב.
בדומה ל"קיק אס", שביצע מתיחת פנים מענגת ואלימה לז'אנר גיבורי־העל (תוך כדי שהוא תוקע לו חרב סמוראים באזור החלציים), גם "קינגסמן" מבוסס על סידרת קומיקס פרי עטו של מארק מילאר. וגם הוא מנסה, ומצליח, להיות חדשני, חולני ומבין עניין. הוא מלא בקריצות, בציטוטים, בהמצאות ובגוזמאות שמפלרטטות עם גבולות הטעם הטוב. והוא ממש, אבל ממש, אינו מיועד לילדים. אבל ממש.
בסופו של דבר, זו גם הסיבה העיקרית שהסרט של ווהן מהנה כל כך. הוא חסר מעצורים. במקומות שבהם סרט אולפנים טיפוסי היה לוחץ על הברקס (כדי לא ללכת רחוק מדי, וכדי לא לאבד את קהל בני העשרה), "קינגסמן" מצמיד את הדוושה לרצפה ומתחיל לצחקק כמו קורט ראסל ב"חסין מוות". ווהן אינו חושש להגעיל ו/או לזעזע ו/או לייצר שערוריות. להפך. וההתעקשות הילדותית והמבורכת הזאת, של לא לדפוק חשבון, הופכת את סרטו ליצירה מסחרית משוחררת לחלוטין (ציפור נדירה ביותר). כזו שמצליחה לקחת את הצופים לנסיעה ברכבת הרים פסיכית, ולהוציא אותם מהאולם בהיי של אדרנלין.
הסיפור די פשוט: פושטק לונדוני צעיר וחסר אמצעים בשם אגזי (טארון אגרטון, בתפקידו הקולנועי הראשון) מוצא את עצמו מגויס לארגון ביון סודי, אליטיסטי ומאוד אלגנטי בידי ג'נטלמן מחויט וקטלני בשם הארי הארט (קולין פירת', שנראה כאילו מעולם לא נהנה כל כך להשתתף בסרט). הארט מסביר לאגזי את כל מה שהוא צריך לדעת בקשר לארגון, ושולח אותו לתוכנית אימונים מפרכת וקיצונית שבסופה יקבל שם קוד מגניב - כל חברי הארגון נקראים על שם אבירי השולחן העגול של המלך ארתור - ויהפוך למרגל מן המניין. כדי שלא יהיה לכם משעמם, תוך כדי, השניים גם ייאלצו למנוע מנבל העל התורן - במקרה הזה מדובר במיליארדר אמריקני אקסצנטרי, שמגלם סמואל ל' ג'קסון - להוציא את מזימתו השטנית (והדי גאונית, יש לציין) אל הפועל.
"קינגסמן" הוא אמנם הסרט הכי כיפי שראיתי בקולנוע מאז "שומרי הגלקסיה", אבל יש בו גם כמה נפילות, ורובן מופיעות בסיקוונס האימונים הלא קצר, שקצת סובל מבעיות קצב ושאינו מממש את מלוא הפוטנציאל שגלום בו. למרבה השמחה, זה ממש לא משנה. כי המערכה השלישית המבריקה והבלתי נשכחת - שנפתחת באחת מסצנות הקרב המופרעות בהיסטוריה, ומסתיימת בחיזיון חולני ומצחיק בטירוף שטרם נראה כמותו בקולנוע (קחו את האימאג' האייקוני מ"Scanners", של דיוויד קרוננברג, ותכפילו אותו באלף) - תשכיח מליבכם כל טרוניה פוטנציאלית. באחריות.
הקריירה של מת'יו ווהן בהחלט אינה שגרתית. הוא היה אמור לביים את "אקס מן 3" ואת "ת'ור", אבל החליט ברגע האחרון לעשות את הדברים שלו במקום. וגם "אקס מן: ההתחלה", הבלוקבסטר הגדול היחיד עד כה שהוא כן החליט לביים, לא גרם לו להתמסר למכונה ההוליוודית ולוותר על העצמאות. אחרי חמישה סרטים כבמאי - ולנוכח הכישורים הבאמת מרשימים שהוא מפגין ב"קינגסמן" - כבר נראה די הגיוני וטבעי להציב אותו לצד אדגר רייט ("מת על המתים") - בריטי אינטליגנטי וסופר־מוכשר נוסף - שמתקשה גם הוא "לשחק את המשחק" לפי "החוקים שלהם".
כמו רייט, גם ווהן ניחן בשפה ויזואלית משוכללת וקינטית, ששואבת את השראתה מעולם הקליפים והפרסומות. וכמו סרטיו של רייט, גם אלה של ווהן מתהדרים ב"אדג'" - בערך המוסף הכה חמקמק והכה נחשק שנוטה ללכת לאיבוד ברגע שמנהלי האולפנים מגישים את הערותיהם. "קינגסמן" הוא לא יצירת מופת קולנועית. הוא ביג מק. באחת הסצנות המשעשעות שלו הוא אפילו מצהיר על עצמו ככזה. אבל בתור סרט קומיקס רצחני ולא מדולל שנועד למבוגרים שגדלו על ברכי 007, הוא די מושלם. וגם ביג מק יכול להיות ממש טעים לפעמים.
"קינגסמן: השירות החשאי" ("Kingsman: The Secret Service"), במאי: מת'יו ווהן. בריטניה 2014
קוניס וטייטום ב"עלייתה של ג'ופיטר"
אבודים בחלל
ניסיתי ליהנות מ"עלייתה של ג'ופיטר". באמת. הלכתי איתו. נתתי לו צ'אנס. השעיתי את השיפוטיות. זה לא עבד. למעשה, אני ממש זוכר את הרגע שבו הפסקתי לנסות ליהנות, והתחלתי לחכות שהקשקוש הזה ייגמר כבר. וזה קרה הרבה לפני שסיימתי את הפופקורן.
אנדי ולאנה וואשובסקי ("מטריקס", "ספיד רייסר") נראים אבודים. לפני חמש עשרה שנה הם היו בטופ של הטופ. אבל היום, הם בסכנת הכחדה ממשית. אופרת החלל החדשה שלהם היא תאונת דרכים צבעונית ומלאת דמיון, שבכל זאת מצליחה להיות משעממת, רפטטיבית ומטומטמת. הסיפור - שמשכפל אלמנטים מ"מטריקס" ו"שליחות קטלנית" ומערבב אותם עם גירסה הפוכה וכאילו חתרנית של "סינדרלה" - אולי נשמע מבטיח על הנייר. אבל הביצוע. הו, הביצוע. אצל זקן בן שמונים שמתכופף תשמעו פחות חריקות.
מילה קוניס (שנראית לאורך כל הסרט כמו מתבגרת חסרת חשק שעושה טובה שהופיעה לבית הספר) מגלמת עובדת ניקיון רוסייה־אמריקנית שחיה בדלות ובצפיפות בשיקגו. יום אחד מגיח אל חייה חתיך שרירי לבקן בעל אוזניים מחודדות ומגפיים מעופפים (צ'אנינג טייטום) וטוען כי היא למעשה מלכת היקום (או משהו דומה), וכי חייה בסכנה.
אז החתיך המעופף מגן על המלכה החדשה שלו מפני שלוחיו של מלך היקום הנוכחי (שאינו מעוניין שעובדת הניקיון הרוסייה תיקח את מקומו), ובפעם־פעמיים הראשונות זה עוד נחמד. אבל עד מהרה מתברר שהעסק הזה פשוט לא הולך לשום מקום. הישג לא קטן עבור סרט שמקפץ ברחבי הגלקסיה כאילו כלום.
הדבק שאמור להחזיק את סיקוונסי האקשן ואת סצנות הדיבורים יחד חזק פחות מרוק. המהלך העלילתי המסורבל והבלתי נגמר (שנסמך על כמות אימתנית של אקספוזיציה) מתהדר ברמת העניין של דו"ח מס הכנסה. סיפור האהבה הבלתי נמנע בין שני הגיבורים נלעג. הבדיחות כל כך מביכות שאפילו מייקל ביי היה מתכחש לחלקן. ומילה קוניס פשוט גרועה. התלבושות, האפקטים והחלליות - הכל סבבה, פחות או יותר. וגם צ'אנינג טייטום, שיהיה בריא, מצליח לצאת מזה בשלום איכשהו. אבל כל השאר? כמו "שומרי הגלקסיה". רק הפוך.
"עלייתה של ג'ופיטר" ("Jupiter Ascending"), במאים: אנדי ולאנה וואשובסקי. ארה"ב 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו