ידידיה מאיר מסכם קדנציה פוליטית

 לפני שבוע ומשהו צלצל אליי צעיר אלמוני והודיע: “אנחנו באים אליך הביתה כדי לפגוש אותך הערב”. מי זה “אנחנו”, שאלתי, והוא ציין שמות של שלושה רבנים דתיים לאומיים. הוא אמר שהם מגיעים בשליחותם של יוני שטבון ואלי ישי, ושזה דחוף.

ובאמת, עוד לפני שהספקתי לפתוח יומן מצאתי אותם יושבים אצלנו בסלון. אחד מהרבנים אפילו בא במדים, באמצע המילואים. הם סיפרו שהגיעו ממש עכשיו מכנס סוחף במטה של מפלגת ‘יחד’.

“השטח בוער”, הם אמרו, “הציונות הדתית והחרדים והמסורתיים מתחברים. זה קורה. איך אתה יכול לעמוד מנגד?”. אוקיי, מה אני צריך לעשות, שאלתי. והם ענו ביחד: “אתה מקום רביעי ברשימה!”.

רגע, עניתי, אפשר לקלח ולהשכיב את הילדים לפני זה?

 שעתיים וחצי אחר כך הם יצאו מהסלון. על פוליטיקה דיברנו דקה אחת בדיוק (“תודה רבה לכם, באמת, זה מאוד מחמיא, אבל תמשיכו הלאה”) אבל על החיים – דיברנו הרבה. הם סיפרו על התחושות שלהם בשנתיים האחרונות, כמחנכים של הדור הבא בציונות הדתית, כשקואליציית הבית היהודי ויש עתיד הייתה בשלטון. על שינויי חקיקה, על ברית אחים שיותר מכל דבר פוליטי הכריזה בעצם שאנחנו יותר קרובים לחילונים מאשר לחרדים, ובעיקר הם דיברו על הרוח.

“הנקודה היא לא רק חוק כזה או אחר”, אמר אחד מהם, “הנקודה היא שהתורה הושפלה. איך אני יכול להגיד לתלמידים שלי להישאר עוד כמה חודשים במכינה ולהתמלא בתוכן לפני הצבא, אם כולם משדרים להם שהמעמד של בן תורה הוא בשפל המדרגה? אם הממשלה האחרונה לימדה אותנו שאדם כזה בכלל לא תורם לחברה? זה לא רק סעיפים בחוק, כי רוב החוקים אכן נבלמו.

“זה השיח. השיח הוא שהתורה מושפלת. ובלי תורה, מה שווה ארץ ישראל? אנחנו רוצים להגיד שאנחנו לא מתנצלים קודם כול בתחום הדתי”.

בחצות, אחרי שהגענו לדבר גם על ההתנתקות, הרב קוק והתקשורת, ואחרי שהבנתי שהרב במדים עוד צריך לחזור לאימון מילואים בדרום עד חמש לפנות בוקר, הפגישה הסתיימה (אז עוד לא ידענו על אלי אוחנה, אחרת היינו ממשיכים מן הסתם עד הבוקר).

כשנפרדנו, אמרתי להם כך: אני כאמור לא הולך לשום מקום, אבל מה איתכם? איך לא שמעתי עליכם עד היום? למה רק התלמידים שלכם בתוך בית המדרש זוכים לשמוע את הדיבורים האלה? בלי שום קשר לפוליטיקה ולבחירות, העליתם פה הערב אג’נדות מרתקות ורעיונות חשובים ומאתגרים.

איך כל זה אינו חלק מהשיח הציבורי והתקשורתי שאני שומע סביבי? למה אני יודע מראש איך ייראה הפולמוס המגזרי בשנה הקרובה? למה לא לרענן את הדיון ולהעשיר אותו? אתם באתם לגייס אותי – הנה, אני מגייס אתכם.

למחרת צלצלו אליי שוב ממטה המפלגה, לתיאום פגישה עם אלי ישי ויוני שטבון. קפצתי למשרדיהם בגבעת שאול ובפגישה שנמשכה כעשר דקות (כולל הסמול טוק) אמרתי לשניהם שאני לא בעניין של פוליטיקה, מחד”ש ועד ש”ס. זה לא אני. אני לא שרון גל, לא ינון מגל ובמקרה שלי זה יהיה יותר יובל המבולבל.

יצאתי משם וחשבתי שהפרק הפוליטי בחיי מאחוריי. מאחוריי? הסיפור האמיתי עוד לא התחיל.

 למחרת, בשתיים בצהריים, ישבתי בפגישת עבודה בבית קפה ירושלמי שקט כשלפתע הגיע המסרון הבא מאחד מכתבי אתרי האינטרנט הדתיים:

“נו, אתה קופץ למים? נכנס לקלחת? יוצא לדרך חדשה? מעלים אצלנו ידיעה על המגעים, אז עדיף שתיתן לי תגובה”, הוא כתב.

“סליחה, אני בפגישה. לא הולך לפוליטיקה. נקודה”.

“אז מה הבאזז? זה ספין? רק אשר לי שקיבלת הצעה. זה הדיווח”.

“אכן קיבלתי פנייה. אני לא רוצה להגיב רשמית. בסדר?”

“מעולה. זה מספיק לי, שאתה לא בדרך לפוליטיקה. כבר חששתי…”.

“(-: שמע, אני זמין בשתיים ורבע, רוצה לחכות עם זה כמה דקות?”

“לא, המערכת לחוצה. בינתיים אישרתי להם שיש הצעה ושאתה לא בדרך לפוליטיקה. סבבה? העלינו מבזק. נדבר איתך כשתתפנה”.

תוך שניות צלצלו אליי במקביל אחותי וחבר שלי, והקריאו לי בתדהמה, מילה במילה, את המבזק שעלה זה עתה לאוויר: “פרסום ראשון: העיתונאי ידידיה מאיר בדרך למפלגתו של ישי?”.

אני מציע לכם לחזור למעלה, אל המסרונים. העתקתי אותם ככתבם וכלשונם. מה הקשר בינם ובין הידיעה הסופית? ולמה לשים סימן שאלה, כשהודעתי שאין שום שאלה? אפשר לומר ששתי מילים בידיעה הזאת אכן היו נכונות: “פרסום ראשון”.

זה אכן הפרסום הראשון של המידע הלא נכון הזה.

משם הכול התחיל להתגלגל. צלצלתי לכתב וביקשתי לשנות מיד את הכותרת. “אני בודק מול המערכת”, מסר. רגע, מה בדיוק יש לבדוק, חשבתי לעצמי, אולי אני כן רץ ואני לא יודע על זה?

בינתיים הגיעו עוד טלפונים. שתי מפיקות של תחנות רדיו רצו להעלות אותי לשידור, בעוד הבוסים שלי ברדיו ‘קול חי’ ופה ב’בשבע’, גיששו במהירות האם השמועה נכונה והאם יחסי העבודה בינינו בעצם הסתיימו זה עתה מבלי שעדכנתי אותם.

ובינתיים המסרונים המשיכו. “מזל טוב על הלידה!”, כתב לי פתאום ידיד שלי, מפיק בערוץ 2. הלידה הייתה לפני חודשיים ומשהו, ברוך השם, אבל מה פתאום הוא נזכר עכשיו? “תכל’ס, אתה בא אלינו לתוכנית היום אחר הצהריים לראיון ראשון כפוליטיקאי? אל תסגור בלעדיות בשום מקום אחר!”

בשלב הזה ניסיתי להתגבר על מבול השיחות הנכנסות בשביל שיחה יוצאת אחת: “למה אתם לא מתקנים את זה כבר?”, שאלתי את הכתב, אבל התברר שאותה מערכת שהיה לה כל כך דחוף ובהול להעלות את הידיעה, מתמהמהת כשמדובר בתיקון.

“בודק”, הוא כתב לי שוב ושוב, ואני עניתי: “בין בדיקה לבדיקה שלך עוד אלפי אנשים רואים את זה!”.

עד שהכותרת תוקנה לבסוף ונוסחה באופן מלהיב פחות ואמיתי יותר (“ישי פנה, מאיר סירב”) צילום המסך הראשוני ההוא הופץ בפורומים ובקבוצות ווטסאפ, המבזק המתוקן והמאוחר כבר לא עניין אף אחד, ואני מצאתי את עצמי כמעט מתואם לשורת ראיונות, מ’שש עם עודד בן עמי’ ועד לראיון בלעדי עם העיתונאי בעריש פילמר מקבוצת החדשות החרדית ‘ביזנייעס’.

הפגישה בבית הקפה, שבעצם הייתי בעיצומה, נמוגה מאליה. נאלצתי להתנצל ולהסביר לנוכחים שאני באמצע ניהול משבר פוליטי. אז גם גיליתי שעסקתי כל כך הרבה בתיקון הכותרת, עד שלא שמתי לב לפרטים הקטנים. בתוך הידיעה נכתב, למשל, שהתייעצתי עם רבותיי בסוגיה.

כמו שהבנתם כל הסיפור ממש לא הגיע לכלל שאלת חכם, אפילו לא לשאלת טיפש. נחשו כמה זמן לקח להם לתקן גם את הפרט הזה.

אין מה לומר, את השיעור הראשון שלי כפוליטיקאי כבר קיבלתי.

 אני מודה, במקרה שלי זה היה נטו משעשע. אבל מה קורה כשזה לא כל כך מצחיק? מה קורה כשמדובר במידע לא נכון, או אפילו רק טיפה לא מדויק, שמתפרסם פתאום וגם פוגע במישהו? תוך כמה זמן אינפורמציה כזאת מתפשטת ברחבי המגזר והמדינה, והאם אפשר בכלל לתקן אותה אי פעם?

למחרת, למשל, עשיתי קניות בשוק מחנה יהודה. זה לא שצעקו לי “הו הא! מי זה בא!”, אבל בחלק מהזמן זה בהחלט הרגיש כמו סיור בחירות.

מישהו אחד כבר ניגש אליי עם בעיה אישית מול ביטוח לאומי (מיד אמרתי לו שהכי טוב שיפנה אליי דרך העוזרים שבלשכה הפרלמנטרית שלי) והשיא היה כשמישהו אחר צעק עליי (ואני עושה שם קניות כל יום שישי): “אתה מהמפלגה החדשה? אתם, רק ערב בחירות אתם יודעים לבוא לפה!”. טוב שהוא לא זרק עליי עגבניות.

לאורך השבוע התקבלו גם כמה מיילים מעוררי מחשבה. נדמה לי שכל אחד מהמגיבים בעצם הסיק מסקנות אישיות ופרטיות מאוד, בלי כל קשר אליי, ועם הרבה קשר לעצמו ולהשקפותיו.

“כל הכבוד לך שעמדת בפיתוי ולא נתת יד לפילוגים מסוכנים בציונות הדתית!”, כתב לי קורא מהשומרון, ומיד אחריו התקבלה בדואר האלקטרוני התגובה הבאה: “יישר כוח! עשית נחת רוח למרן הרב עובדיה זצ”ל ולא נתת לפגוע בתנועת ש”ס הקדושה!”.

בחור צעיר מירושלים, שכנראה קרא רק את המבזק הראשון ואפילו פספס את סימן השאלה שבכותרת, כתב לי השבוע ברגש: “כמה שמחתי לשמוע שגם אתה מצטרף לחזונו הגדול של הרב קוק, לחפש את המשותף בין המגזרים ולהתאחד סביב אידיאל התורה! הלוואי ותהא זו בשורה חדשה לעם היושב בציון!”.

 אבל זה עוד לא סוף הדרמה הפוליטית. באחד הימים, תוך כדי הלחצים ממפלגתו של אלי ישי, נכנסתי הביתה ואשתי קידמה את פניי בחיוך: “נחש מה? צלצלו אליי עכשיו מהלשכה של נפתלי בנט. אתה הרי יודע שהוא רוצה לשריין אישה… אמרתי להם שאין על מה לדבר, אבל הם רוצים שאגיע דחוף לפגישה בלשכתו”.

“רגע, זה בעצם אומר ששנינו הולכים להיות בכנסת הבאה, את במפלגה אחת ואני במפלגה אחרת?”, אמרתי לה, “אם זה המצב, אז בואי פשוט נישאר בבית ונתקזז”.

צילום סלולרי:

והתמונה הזאת היא משוק מחנה יהודה, ביום שישי האחרון. תוך כדי מבול התגובות על ה”ריצה” שלי לכנסת, אני רואה פתאום תכונה רבה. מתברר שאלי ישי ויוני שטבון יצאו לסיבוב בשוק, כנהוג בערבי בחירות. זווית הצילום לא משהו, אני יודע, אבל זה רק בגלל שמיהרתי להתחבא מתחת לאיזו באסטה, כדי שלא יתחיל גל שמועות חדש עליי, ומשם צילמתי.