6 שנים בלי אברהם רביץ ז”ל

כשגדעון לוי בא לעשות שבת, כש'ידיעות אחרונות' חילקו ש"סים לישיבות • שש שנים אחרי פטירתו, ח"כ רביץ עדיין חסר
ידידיה מאיר
כ"ה טבת התשע"ה / 16.01.2015 09:31

1 בדיוק כשהרגשתי שאין לי כוח לשמוע, לקרוא או לכתוב על פוליטיקה, נחת על שולחני ספר חדש שמוקדש כולו לפוליטיקאי. קראתי אותו בשקיקה, וגיליתי שבעצם זה תלוי על איזו פוליטיקה מדברים. כי על פוליטיקה כמו זו שייצג חבר הכנסת אברהם רביץ ז”ל אני מוכן לשמוע עוד ועוד.

‘לקדש שם שמיים’, זה שם הספר שיצא בימים אלה לאור בעריכת קובי לוי (הוצאת יפה נוף), אשר מתעד את מסכת חייו של הח”כ הוותיק של יהדות התורה.

מה בעצם כל כך מרתק בספר שלם על חבר כנסת? אז זהו, שאני לא בטוח שהייתי גומא כרך שלם על כרמל שאמה הכהן יבדל”א, אבל במקרה של רביץ – מדובר קודם כול באישיות. בימים שבהם ספין רודף ספין והציניות בפוליטיקה שוברת שיאים (קראתם למשל את תגובת ‘יש עתיד’ לפריימריז ב’תקומה’ השבוע?), ממש כיף להתרפק על עולם שבו נציג ציבור היה קצת מורם מעם. לא חושב כל הזמן מה הסטטוס הבא שיפרסם, אלא חי באטמוספירה קצת אחרת.

 אני מתחיל בסיפור שהכי ריגש אותי בספר הזה.

רביץ היה בשנות השישים מנהל הישיבה התיכונית ‘מרום ציון’ בבית וגן (הגלגול הראשון של ‘קריית נוער’).

אחד מתלמידיו היה בחור צעיר מנתיבות ושמו מנחם (מני) מזוז, לימים היועץ המשפטי לממשלה ושופט בבית המשפט העליון. אביו היה יהודי דתי מעולי האי ג’רבה שבתוניסיה, שם שימש כרב וכדיין. הוא שלח את מני הקטן ללמוד בישיבה, והנער היה תלמיד מצטיין מאוד – אבל לא דתי.

הוא התבלט בכל המקצועות, גם בגמרא, והיה שקט וצנוע. הוא כמובן חבש כיפה ולא הפגין בפומבי אנטי-דתיות, אבל הסגל ידע, כאמור, שמזוז אינו דתי.

פעם אחת הוא חצה קו אדום והדליק אור בשבת בפנימייה. הדבר נודע לראש הישיבה הרב רביץ ובמוצאי שבת הוא קרא למדריך, אליעזר קאין שמו, ואמר לו: “תגיד למני שהוא מסולק הביתה. כל עוד הוא היה לא דתי לעצמו, התעלמתי ושתקתי, אבל ברגע שהוא הדליק אור בפנימייה והפגין זאת בפרהסיה – אין מקומו בישיבה”.

המדריך קרא לתלמיד ואמר: “הוחלט שמקומך לא כאן, ואתה בוודאי מבין מדוע”.

מני קיבל את הדין ואמר כך: “הרב רביץ צודק במאה אחוז. רק בקשה אחת אני מבקש: תגיד לרב רביץ שבמכתב הסילוק שהוא שולח לאבא שלי, שלא יכתוב שהוא מסלק אותי כי הדלקתי אור בשבת. אם אבא שלי ישמע את זה לבו יישבר. אני לא רוצה לצער אותו. אני מבקש שהרב רביץ יכתוב שאני מסולק בגלל ענייני משמעת”.

המדריך חזר לרב רביץ עם הבקשה הזאת, שריגשה את רביץ עד דמעות. “אם למני מזוז יש רגישות כזו ועדינות כזו בכיבוד אב ואם”, אמר, “הוא ראוי להמשיך וללמוד בישיבה בינתיים. תגיד לו שהסילוק מבוטל”.

אגב, לא רק אותי הסיפור הזה תפס מבין מאות הסיפורים. גם בשביל רביץ עצמו הוא היה משמעותי.

עובדה: שנים אחר כך, ביום הולדתו השבעים נערכה בישיבת ‘אור שמח’ מסיבה שבה השתתפו תלמידים ובוגרים שלו מכל השנים. בדברים שנשא שם רביץ הוא דיבר על כמה חשוב למצוא נקודות חיוביות בכל תלמיד, וכך לנסות ולהעצים אותו ולמשוך אותו לדרך הישר, וחזר מילה במילה על הסיפור הזה של התלמיד מזוז מנתיבות.

003 הילד אברהם רביץ נולד בתל אביב שלפני קום המדינה בשנת 1934 . בנעוריו היה פעיל במחתרת הלח”י (שם המחתרת שלו היה “נמרוד”), לחם במלחמת השחרור במסגרת ‘מחלקת ציון’ הדתית ולמד בישיבת חברון. עם קום המדינה הבין שהציונות לא רק רצתה לגרש את הבריטים, אלא רצתה לעצב פה יהודי חדש, מנותק מעברו.

כך הפך לאחד ממקימי ה”פעילים”, בני ישיבות שפעלו במעברות ובמחנות הקליטה מול עולים שהממסד ניסה לחלן. כשהגיע, למשל, למחנה עין שמר, ראה מבעד לגדרות ילדים תימנים, עדיין עם פיאות אבל כבר בלי כיפות. הוא נאלץ להתחפש כדי להסתנן פנימה ולנסות להעביר אותם למוסדות חינוך דתיים. באחד הימים אנשי מפא”י ניתקו את המים ליישוב עולים קטן – עד שההורים יסכימו לרשום את הילדים לחינוך חילוני.

בשנות השבעים הוא ניהל לפרנסתו חברת בנייה, אבל הפעילות הציבורית לא פסקה. אחרי מלחמת יום כיפור הוא הרגיש, כמו רבים אחרים, שזאת שעת כושר רוחנית. כך הפך לאחד ממניחי היסודות של עולם התשובה הישראלי (זאת למרות שהתנגד לביטוי “להחזיר בתשובה” וטען שאין דבר כזה “להחזיר”, כי מדובר בתהליך אישי ופנימי שאדם עובר).

210

באותם ימים שלפני ‘מכון מאיר’ ולפני ארגון ‘ערכים’ ולפני ערוץ ‘הידברות’, רביץ וחבריו היו יוצאים לתל אביב ולקיבוצים רחוקים למפגשי לימוד ראשונים עם צעירים רחוקים.

זה נחשב אז לנס: יהודים שחוזרים אל היהדות, אחרי דורות שבהם נראה היה שכולם רק הולכים בכיוון ההפוך – החוצה. כך הוקמה אז לראשונה, יש מאין, ישיבת ‘אור שמח’ לבעלי תשובה.

רביץ לא השתמש בהוכחות ובמופתים בהרצאות שלו, ובכלל לא רצה לשאת הרצאות, אלא פשוט ללמוד ביחד, רצוי גמרא. הוא נהג לומר אז: “הספר שהחזיר בתשובה הכי הרבה אנשים זה מסכת בבא מציעא”.

באותה תקופה הוא היה גם מפשר ידוע בין ילדים שחזרו בתשובה ובין הוריהם. אחד ממשפטי הקסם שפעלו על ההורים היה: “אתם גידלתם את הילד שלכם לערכים, והערכים היפים שהוא קיבל בבית שלכם הם שהובילו אותו לחפש עוד ערכים”. כלומר, אין כאן קרע אלא השלמה, אין צורך להעליב אלא להפך, להבין שהילד המוצלח שלכם כל כך מוצלח שהחליט להמשיך ולבנות את עצמו.

אותם חוזרים בתשובה חלוצים נתקלו בשאלות רבות בתחומי חינוך, פרנסה והשתלבות בעולם החדש. רביץ לקח על כתפיו אחריות רוחנית וגם גשמית. לעתים הוא תפקד כאבא, כשמדובר היה בשידוך לבן של חוזרים בתשובה, לא פעם אירח בסלון ביתו שבע ברכות באין צד שני שיארגן אותו.

יום אחד הגיעה אליו חוזרת בתשובה יחד עם בעלה. לדבריה ביקשה לרשום את בנה לתלמוד תורה מסוים אבל אמרו לה שאין מקום.

רביץ זעם, צלצל למנהל המוסד ואמר: “שלום, מדבר חבר הכנסת רביץ, אני רוצה להכניס את הנכד שלי לבית הספר שלכם, יש מקום?”. המנהל מיד ענה: “בוודאי, הרב רביץ, מה שמו של הנכד?”. רביץ ענה: “קוראים לו דוד ישי שגב. עכשיו תרשום אותו”.

בימיו בכנסת, הוא עלה על אבחנה מעניינת: “בקרב בעלי התשובה יש ספרדים ואשכנזים, זקנים וצעירים, אנשים שטוב להם ואנשים שרע להם, אנשים מכל הסוגים ומכל המינים. יש רק זן אחד שבו לא מצאנו בעלי תשובה: הזן של הפוליטיקאים.

ומדוע? כי בשביל להיות פוליטיקאי אתה צריך להיות במצב תודעתי מסוים, עם אגו, בעוד הקדוש ברוך הוא רוצה לב נשבר, ואת זה אין בדיוק לפוליטיקאים…”.

 התקשורת הישראלית אהבה את רביץ. הוא היה נואם כריזמטי, ומרואיין רהוט וחד עם המון הומור (בריאיון הראשון שלו כח”כ הכריז על עצמו: “בלק איז ביוטיפול”). הוא גם פתח את ביתו ונתן לתקשורת לתעד דרמה אנושית יוצאת דופן: בשנת 2000 רביץ נדרש לתרומת כליה עקב מחלתו.

כל אחד משנים-עשר ילדיו רצה להיות זה שתורם לו כליה. בין הילדים התקיים דין תורה של ממש עד שלבסוף הוכרע בהגרלה כי הבן הבכור, משה, יזכה להיות זה שיתרום כליה לאבא.

ההתדיינות ההלכתית, אגב, מפורטת בחוברת שהוציאה המשפחה תחת השם ‘כליות יועצות’. התהליך המרגש כולו הונצח אז בכתבות רבות בארץ ובעולם.

והיה איש תקשורת ישראלי מפתיע שנקשר לרביץ במיוחד, ואפילו בא לשבת. גדעון לוי, לא פחות ולא יותר. העיתונאי המגה-שמאלני מעיתון ‘הארץ’ שמע על מאות אורחים חילונים שבאים ונדלקים, והגיע לבדוק מקרוב מה זה אומר “לעשות שבת אצל הרביצים”.

וכך כתב על החוויה גדעון לוי בעיתונו (במאמר נדיר שבו אין אף מילה על עוולות הכיבוש!): “קצת חששתי מהשבת הזאת. מהצפיפות, מבורותי, מהאפיקורסות הבולטת שלי, מאי נוחות מתמשכת, מהאוכל, מבית הכנסת, מהחדירה לתחום הפרט בעולם זר כל כך.

“הכול נגוז מהר מאוד. אי אפשר שלא להתפעל כאן מהמשפחתיות, מהיחסים היפים בין הורים לילדיהם, בין אחים בוגרים לצעירים. האווירה סביב השולחן עליזה מאוד. שמשון הבן קם ממקומו כל אימת שאביו קם מהשולחן.

“התקנאתי בכבוד הזה שהם נוהגים כלפי אביהם. זאת הייתה אולי סעודת השבת היהודית היפה בחיי”.

במכתב התודה שהשאיר בבית המשפחה בשכונת בית וגן הוא כתב כך: “לאביגיל ולרב רביץ היקרים, אנחנו מבקשים שוב להודות לכם על השבת שעשינו במחיצתכם. עבורנו הייתה זו חוויה עצומה. הוקסמנו מאוד ממשפחתכם, מאורח חייכם, מהכנסת האורחים. על הכול תודה מקרב הלב, שרית וגדעון לוי”.

מאז גדעון לוי חזר בתשובה שלמה. סתם, לא. עדיין לא. אבל שימו לב להמשך הסיפור: אחד העותקים של עיתון ‘הארץ’ ובו הכתבה הגיע לידי חייל חילוני צעיר, שקרא ונזכר שהרב רביץ הוא קרוב-רחוק שלו. אם עיתונאי זר מגיע אליו לשבת, אמר לעצמו החייל, גם אני רוצה.

בלי להתבייש הוא התקשר לבית המשפחה והוזמן בשמחה. לפני שנסע אפילו עשה שיעורי בית. הוא נזכר שקיבל לבר מצווה את ‘ספר התודעה’ וקרא על החודש העברי הרלוונטי. השבת ההיא הייתה התחלת המסלול שלו אל תוך עולם התורה והמצוות.

אז גדעון לוי לא חזר בתשובה, אבל יש לו בכל זאת חתיכת זכות: הכתבה שלו החזירה בתשובה מישהו אחר.

5 רביץ הלך לעולמו ארבעה ימים אחרי יום הולדתו ה‑75.

השבוע, בראש חודש שבט, ימלאו שש שנים לפטירתו, והתחושה היא שהוא רק הולך וחסר בציבוריות הישראלית. כל כך הרבה פעמים אני מקשיב לדיון של “בעד” ו”נגד” או לאיזה פאנל בנושאי יהדות – ושואל את עצמי למה הוא לא זה שנמצא שם על הבמה או באולפן כדי לדבר כמו שצריך.

מכל ההספדים הרבים בהלוויה, כולל הספדו של ראש הממשלה, מהדהד לי עדיין בראש משפט אחד. ראש ישיבת מיר, הרב יצחק אזרחי, זעק רגע לפני סתימת הגולל: “ר’ אברום, הציבור הדתי כולו חב לך הכרת הטוב על קידוש השם. על שנות דור שבהן ייצגת אותנו עם התבונה, עם ההדר המיוחד שלך”.

כמו שחנן פורת ז”ל היה הפנים היפות של הציונות הדתית, וייצג את תמצית האידיאולוגיה הזאת בצורה הנעלה ביותר בעולם הפוליטיקה והמעשה, כך רביץ היה ה‑נציג של חרדיות חכמה ורהוטה. שניהם לא נחשבו אולי לח”כים מזהירים, ובקומבינות בוועדת הכספים היו כנראה טובים מהם, אבל מי אמר שזה העיקר. חבל על פוליטיקאים דאבדין ולא משתכחין.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’

הדפס כתבה

2 תגובות

הוסף תגובה חדשה
    מרגש מאוד
    17/01/2015 19:34
    משה
  1. שיהיה מליץ יושר עלינו ועל נציגי הציבור דהיום

    • רחלי   21/01/2015 12:01

      איזה אתר נחמד….חדש? מי אחראי נראה לענין