שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, דוד רוזן, הפעיל מבחנים מחמירים בטרם הסתמך על עדותו של שמואל דכנר במשפט הולילנד, ובניגוד לטענות המורשעים - לא ביסס שום ממצא על דכנר לבדו. כך טוענת המדינה (יום א', 16.11.14) בעיקרי הטיעון שהגישה לבית המשפט העליון בערעורים בפרשת הולילנד.

המדינה מתייחסת בהרחבה לטענה, לפיה לא ניתן לייחס משקל כלשהו לעדותו של דכנר בנוגע לנאשמים שסניגוריהם לא הספיקו לחקור אותו לפני פטירתו. לדבריה, "אי-קיומה של חקירה נגדית לא בהכרח פוסל את העדות. יתרה מכך, נקבע כי בהתאם לכללי בית הדין, פסילת ראיות נעשית בהתאם לשיקול של איזון ערכה של הראיה אל מול הזכות למשפט הוגן. רק כאשר הזכות למשפט הוגן נפגעת באופן שהוא משמעותי ביחס לערכה של הראיה, הראיה תיפסל".

למרות חשיבותה של החקירה הנגדית, ממשיכה המדינה, ישנם מצבים בהם "לא מתאפשר קיום או השלמה של חקירה נגדית מטעמים אוביקטיביים, שאינם בשליטת העד או הצד שהזמינו, ועדיין - החקירה הראשית אינה "מבוטלת" כלא הייתה. במצבים ייחודיים אלו, בסופו של יום, נמסר שיקול הדעת לשופט היושב בדין, לבחון מהו המשקל הראוי שיש ליתן לעדות, בנסיבות העניין, בין היתר בשים לב לשאלה באיזו מידה הושגו מטרותיה של החקירה הנגדית". רוזן עשה זאת, טוענת המדינה.

עוד עומדת המדינה על שאלת מהימנותו של דכנר, למרות הסתירות ואף השקרים בהם הסתבך. לגישתה, אין מקום להתערבות של בית המשפט העליון בנושא זה: "במקרה דנן, כאשר בית המשפט קמא שמע וראה את העד במשך מאות שעות, שרובן היו שעות חקירה נגדית צולבת על-ידי באי-כוחם של שמונה נאשמים (בשים לב שחקירת ב"כ נאשם 8 נפסקה לאחר שלוש ישיבות), אך מובן שהיה בידי בית משפט קמא די והותר על-מנת להתרשם ממהימנותו של העד ואף לשמוע התייחסותו לחלק הארי של השאלות העובדתיות".

לטענת המדינה, "בית משפט קמא הטיל על עצמו, לנוכח המצב שנוצר, מגבלות חריפות, אשר יושמו על ידו בקפידה ובהתאם להן נמנע מלבסס הרשעתו של מי מהמערערים באף אחד מהאישומים על סמך עדותו של עד המדינה לבדה. בית המשפט קמא עימת באופן ישיר את גרסת עד המדינה אל מול גרסתו של כל מערער, ונימק בפירוט את מסקנותיו. מעיון בהכרעת הדין עולה בבירור, כי בית המשפט קמא נתן את מלוא המשמעות להיעדרה של החקירה הנגדית, במישור משקל עדותו של עד המדינה".

המדינה מוסיפה: "הכרעת הדין מבוססת בראש ובראשונה על ראיות עצמאיות שאינן תלויות בעד המדינה. כמפורט בהמשך לגבי המערערים השונים, הרשעתו של כל אחד מהם הושתתה בעיקרה על ראיות עצמאיות המשתלבות היטב בעדותו של עד המדינה".

המדינה סבורה, כי רוזן "גזר על עצמו כלל מחמיר יותר מאופן היישום הרגיל של 'פלגינן דיבורא' בכך שהחליט כי יעשה שימוש בעדות עד המדינה אך ורק מקום בו היא מחוזקת ונתמכת באופן ממשי, בעוד שיישומו הרגיל של עיקרון זה הוא גמיש יותר". עיקרי עדותו של דכנר, כמו גם פרטים רבים בה, "בהחלט הוכחו בראיות עצמאיות וחד-משמעיות לרבות שיקים, קבלות, מסמכים אשר נתפסו בתוך החברות המשחדות עצמן, ו/או הודאות (או ראשית הודאה) של חלק מהמערערים", היא מוסיפה.