אחרי שתמה התחרות להגדרת מה שקרה בארנה (מבוכה, השפלה, קריסה), יש למכבי ת"א עבודה לעשות בתחום המקצועי והמנטלי. ראש וראשון הוא ג'רמי פארגו. לא נפיל את כל מה שקרה בארנה על פארגו, אבל גם במכבי יודעים שהמשחק הזה הוא סימן אזהרה לגביו ושצריך לעקור תופעות מהר לפני שלא תהיה עליהן שליטה. מדוע בברלין פארגו היה רגוע ובארנה לא? למה בברלין הוא זרם עם המשחק ובירושלים הוא התעקש?
אצל פארגו הרבה תלוי בהתקפה ובהגנה של הקבוצה. אם הכדורים הראשונים נכנסים ואם ההגנה מתפקדת, הוא משתלט על המגרש הפתוח. כשזה לא קורה הוא נכנס ללופ ורמת הקבוצתיות שלו נפגעת. מקרה דומה היה לו במשחק מול צסק"א מוסקבה.
פארגו היה נרגן שלשום כמעט מהפתיחה ובא בטענות לכל העולם. מיותר לציין שכשהמנהיג שלך מתנהג כך, ההשפעה על כולם תהיה שלילית. במקום לאסוף את הקבוצה ברגעים קשים, הוא עשה בדיוק את ההפך. קרדיט גדול מגיע להפועל ירושלים שסימנה אותו מההתחלה וחיסלה אותו בשיטת מכבי, שידועה כמי ששמה על הכוונת את השחקן המשמעותי של היריבה ומוציאה אותו מהמשחק. פארגו חייב לדעת שאת השיטה הזו יאמצו גם קבוצות אחרות והוא חייב להיות מוכן לזה בראש. הסיבה שטייריס רייס לקח את מכבי לגבהים היתה שהוא היה "חזק בראש".
הטיפול בסוגיית התלות בפארגו צריך לבוא גם מהכיוון של מרקז היינס. מכבי, נכון לעכשיו, אינה ערוכה ליום אפל של פארגו. היינס עדיין לא בעניינים, ואין לו חיבור נכון לפארגו. הוא גם לא ברמת המוכנות הנכונה להחליף את פארגו בעמדת הרכז וכמי שמנהל את המשחק. כזכור, היינס לקח קבוצה על הגב כמעט לבדו (סיינה בעונה שעברה) למרחק נגיעה מאליפות איטליה, כשסיינה בסגל הרבה יותר קצר מהיריבה מילאנו. אז סיינה היא לא מכבי והלחץ הוא לא אותו לחץ, אבל השילוב של היינס לצד פארגו חייב להשתנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו