שתף קטע נבחר

עתיד בלי קפיטליזם: הכסף יחולק סטטיסטית

דמיינו לכם חברה המנוהלת בידי נבחרת מנהיגים חכמים, ומחולקת למעמדות של עשירים ועניים שנקבעים מראש. ואיך מרוויחים משכורת? כל אזרח מקבל כסף מהמדינה בהתאם לנתוניו במחשב. האם זה תחליף עתידני לקפיטליזם?

בשבועות האחרונים הצגתי סדרה של טורים שעסקה במהפכת החוזים הדיגיטליים . עוד לא סיימתי, אבל לאור בקשות של קוראים שביקשו לנוח קצת מהנושא הכבד, אני יוצא להפסקונת ומשנה כיוון. בטורים הבאים אני רוצה לתרגל מחשבות לעתיד, ואני מתכוון לעתיד כלכלי בלי קפיטליזם. המטרה היא לשחק בחזונות שונים, אולי בדיוניים, כדי למצוא תחליף מעניין למשטר הכלכלי שלנו.

 

 

אני לא יודע האם עתיד כזה אפשרי, והאם הוא רצוי בכלל. לכן אני משתף דמיון, וידע היסטורי וכלכלי, כדי לנסות לענות בדיוק על שתי השאלות האלה.

 

על סדר חברתי

מה דעתכם על חברה כזו: מנהלת אותה קבוצה נבחרת של חכמים ומוכשרים אמיתיים. החברה הזו מחולקת למעמדות. לכל מעמד תפקיד משלו בסדר החברתי. יש עשירים ויש עניים. יש פועלים ויש סוחרים.

 

אבל מה שמיוחד בחברה הזו הוא שהיא מנוהלת בצורה אקראית. באמצעות ניתוחים סטטיסטיים של התנהגויות צפויות של אנשים. האם אלה מעמדות קבועים? זה לא ברור לנו עדיין.

 

לא בטוח שצריך שם גם כסף. לפחות לא בצורה שאנחנו מכירים בימינו. את הכסף לא מרוויחים באמצעות יזמה חופשית. הוא נופל עליך סטטיסטית, על פי ניתוחים ממוחשבים של התכונות שלך, של הסביבה שלך, ושל כמות האנשים הדומים לך באוכלוסיה. הוא יגיע על ידי העברות ישירות ממערכת הניהול של החברה.

 

חלוקת הכסף מתבצעת כך: נניח שעשרה בארים מספיקים לעיר מסויימת. ונניח שיש בעיר הזו אלף איש שתיאורטית (על פי הנתונים המנוטרים שלהם) מתאימים ליזום, להקים ולנהל באר כזה. ובכן, חלק מהם יקבלו כסף (מהמדינה) באופן אקראי.

 

האם זו סקיצה רצינית למשטר עתידי? עדיין לא. זו התחלה של ניסוי מחשבה שנראה כרגע כמו אוסף של חורים ואי התאמות שאולי אחרי הרבה הרבה מחשבה יכול להיות שווה התייחסות ממשית. וכדי להתחיל לחשוב, בואו נלך אחורה יותר מאלפיים שנה.

 

מערה

אפלטון חי באתונה במאה החמישית לפני הספירה. רבים מכנים אותו בשם "גדול הפילוסופים" אבל אנחנו לא מחלקים כאן ציונים. הוא עסק בנושאים פילוסופיים רבים והצליח לקשור אותם זה לזה בדרך מעניינת. כאן רלבנטית תורת המדינה שלו; הפוליטיקה שלו.

 

אפלטון שחי באתונה הדמוקרטית, מתעב את הדמוקרטיה. הוא מנסה לשכנע אותנו למה דמוקרטיה היא משטר גרוע גם באמצעות משל שנקרא משל המערה.

 

במערה אחת, הוא מספר לנו, יושבת קבוצת אנשים. הם לא רואים כלום חוץ מקיר המערה שניצב מולם. הם לא רואים אפילו חלקים מהגוף שלהם (אמרנו כבר; זה משל). במילים שלי אני מספר שהאנשים האלה מצליחים לראות על הקיר רק צלליות של הדברים האמיתיים שנמצאים מחוץ למערה. נניח שבחוץ מסתובב כלב, אנשי המערה רואים צללית דו מימדית בצבע חום שחור ובטוחים שזה כלב. הם בטוחים שככה נראה כלב אמיתי ואפילו לא מודעים לעובדה שבאמת, בחוץ, בעולם שהוא יותר מציאותי, יושבים כלבים תלת מימדיים שהם המקור לצללים שבמערה.

 

אבל יום אחד, אפלטון מספר, אחד מהם מצליח להשתחרר ויוצא החוצה; לעולם המציאות. בתחילה הוא מבולבל. הוא רואה כלבים אמיתיים ולא מבין מה הוא רואה, אבל בסוף הוא מבין מה הולך פה. הוא מבין, וזה כבר מביא אותנו לנמשל, שהחברים שלו יושבים באפילה. הם לא באמת יודעים את האמת על העולם. הם רק חושבים שהם חכמים ויודעים. אבל רק הוא, לפחות כרגע, הגיע לאמת ומכיר את המציאות.

 

בסיפור של אפלטון האיש הזה חוזר למערה ורוצה להוציא את החברים שלו. הוא מספר להם על העולם האמיתי אבל הם לא קולטים בכלל מה הוא אומר והורגים אותו.

 

ומה מסיק מכך אלפטון? ובכן, הוא חושב שהאפלה האפיסטמית (הידע המטושטש של המציאות "האמיתית") מאפיינת את רובינו. אנחנו לא באמת מבינים את המציאות.

 

אבל פה ושם, הוא מאמין, ישנם אנשים שדומים לאיש הזה שיצא מהמערה. הם חכמים במיוחד ואולי סתם מיוחדים. האנשים האלה מבינים את האמת על העולם. לאנשים האלה אפלטון קורא פילוסופים. והפילוסופים, לפי דעתו, הם אלה שצריכים לשלוט באחרים. ודמוקרטיה? לא בבית הספר של אפלטון. (שהיה ממוקם בחורשה שנקרא בשם "אקדמיה").

 

על אנשים מזהב

לפי אפלטון יש שלושה סוגים של אנשים. ישנם החכמים ביותר; שלהם קורא אפלטון בשם "פילוסופים", ישנם אנשים אמיצים. וישנם אנשים פשוטים. את אנשי החכמה מדמה אפלטון למתכת הזהב, את האמיצים לכסף ואת כל האחרים לנחושת הפשוטה.

 

והמדינה, לפי אפלטון, צריכה להיות מסודרת בדיוק לפי האופי והיכולות האינטלקטואליות והרגשיות של התושבים. אנשי הזהב צריכים לשלוט. אנשי הכסף צריכים להגן ואנשי הנחושת יתבקשו לעבוד ולחיות חיי יום יום פשוטים.

 

נשמע מופרך? נשמע חצוף? אולי, אבל יש כאן איזשהו הגיון. נניח שאני יודע מה נכון, ונניח, באופן אובייקטיבי, שאני צודק. לפי אפלטון זה אפשרי בהחלט, כי האמת היא לא דבר יחסי. היא אובייקטיבית). לא סביר שאני אהיה זה שינהל את החברה?

 

אם ככה, איך נראית מדינה אפלטונית? היא מדינה מסודרת, ומתפקדת. לכל אדם יש יכולות מסויימות והמעמד החברתי שלו קובע את מקומו בחברה. אם אני מטיל את זה על החברה של ימינו, יוצא שפועלים צריכים לעבוד. סוחרים צריכים לסחור, ומנהיגים חכמים צריכים להנהיג.

 

האם הפועלים פחות חשובים מהמנהיגים? כן ולא. מקובל להמשיל סוג כזה של חברה לגוף. הפועלים, מה נעשה, הם הרגליים. החיילים והסוחרים הם איברים כמו כליות. הם חשובים יותר מהרגל, אבל לא הכרחיים באופן מוחלט. אפשר לחיות עם כיליה אחת אם אני לא טועה. והמנהיגים? ובכן, הם המוח והלב. הרגל מאוד חשובה, אבל אפשר לחיות בלעדיה. אבל בלי מוח ובלי לב, הגוף קורס.

 

מדינה מסורתית, חברית ותומכת

האם זה תחליף סביר ועתידני קפיטליזם? גם כאן התשובה היא "כן ולא". לקורפורטיזם, כלומר לחברה מהסוג הזה, חברה שפועלת באופן מעמדי ושלכל מעמד יש תפקיד בארגון החברתי, יש יתרונות.

 

בניגוד לחברה שלנו, בה אנחנו מבולבלים, תלושים וחסרי בטחון, החברה של אפלטון היא חברה מסודרת. זו גם חברה שבה לכל אדם יש מקום משלו והוא יכול למצות בדיוק את הכשרונות שלו. זו מדינה מסורתית, חברית ותומכת.

 

האם ככה באמת יכול להיראות עתיד פוסט קפיטליסטי? ואיך זה קשור לחלקי הסקיצה הבדיוניים שהצגתי למעלה? ולתקופת הרומנטיקה בגרמניה? בטור הבא נתקדם למאה ה-18, נכיר את הכלכלנים הלאומיים הגרמנים אבל גם נדמיין את המאה העשרים ושתיים.

 

קבוצה חדשה בפייסבוק

הרבה מאד גולשים קוראים את הטורים האלה כל שבוע. לפעמים יש לא מעט טוקבקים. אבל טוקבקים לא תמיד ראויים, וגם כשהם מכבדים ורציניים, הם לא מצליחים להביע את המורכבות של הנושא.

 

בדיוק כדי להמשיך ולדון באופן חופשי איתי ועם עוד קוראים, פתחתי את קבוצת הפייסבוק החופשית "כלכלה לבני אדם". אתם מוזמנים להרשם ונתחיל לחשוב ביחד.

 

ד"ר אושי שהם קראוס, מומחה לפילוסופיה של הכלכלה. מעביר הרצאות וסדנאות לקהל פרטי ולחברות. מוזמנים ליצור קשר , ולהאזין לתכנית הרדיו שלי "קצה הקרחון ".התוכנית משודרת בימי רביעי, ב-12.05, ברשת א' של קול ישראל

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Shutterstock
צילום: Shutterstock
צילום: חן אלוני
אושי שהם-קראוס
צילום: חן אלוני
מומלצים