עושים שiק במחנה יודה • לר”ה מתכוננים הרבה לפני הזמן

השוק הולך ונסגר יותר ויותר מוקדם. בשעה ארבע וחצי מתחיל להתרוקן. כניסת השבת מוקדמת יותר, החברים ממהרים להיפגש, וממהרים להספיק את הרכבת האחרונה.

 עם הגעתי לשוק ראיתי אותו רכוב על אופניו, ממהר, שועט קדימה. מה קרה? לאן אתה ממהר? שאלתי. “שבת מוקדם”, צעק לעברי, ויצא לדהרה במורד רחוב אגריפס.

 עליתי מאגריפס ברחוב צדדי לכיון השוק. הגעתי אליו מאחור. בכניסה לבנק דיסקונט המתינו לתורם בחורים שרצו למשוך כסף לקניות. כשהם נפגשו עם בחור נוסף שלא ראו אותו מאז יצאו מהישיבה, ההתרגשות והחיבוקים היו כאילו הם לא נפגשו כמה שנים.

 עולם הפוך ראיתי. הוא, עם משקפיו ההפוכים, מביט לכל עבר בתקווה שמישהו יעיר לו. כשצלמתי, הביט, עם אותה הבעת פנים. כשהורדתי את המצלמה, צהל כולו לעבר חבריו יושבי השולחן: הנה רק עם משקפיים הפוכות אנשים מצלמים אותו.

 השעה 15:30. לדעתי עוד מוקדם, אבל בעל הבאסטה כבר הודיע על חיסול – וההתנפלות בהתאם. כולם רוצים לקנות בזול יותר. אמנם לכבוד שבת, אבל למה לשלם כפול.

 שוק מחנה יהודה מסמל את המאחד בין כל ירושלים. אמרו תמיד שהמוכר יהודי מסורתי, הקונה חרדי, והפועל ערבי, והנוצרי הוא היחידי שבא לשוק לטייל כתייר. בתמונה הזאת מצאתי את ההוויה של השוק במיטבה. כולם לצד כולם, כי אוכל מאחד.

 “צלמת?” שאל שניה לאחר שלקח את שקית הקניות מהבאסטה. כשעניתי בחיוב, אמר: “יופי, מצוין, כי בעוד שבועיים אני כבר בחו”ל. לפחות שאזכר כמה כיף בירושלים לעשות קניות וארצה עוד לחזור”.

 הם נפגשו בלב השוק, ערכו דיון עירני לגבי הקניות שבצעו והתעדכנו על מחירים. ואז, תוך כדי שהם מדברים, שקית אחת נפלה, והכל התפזר לכל עבר. שניהם פרצו בצחוק וכולם התכופפו לעזור לאסוף את השזיפים הסגולים.

 תוך כדי שאני מצלם, חשתי כי יש מישהו שמתקרב אלי צמוד. הפניתי את מבטי: ראיתי בחור ישיבה שמנסה לצלם אותי, תוך כדי עבודה. הוא מיהר להתרחק מהמקום, אבל עדשתי עקבה אחריו לאורך השוק. הוא לא סוב את מבטו לאחור, עד שחש בטוח. אבל בדיוק אז צלמתי אותו, כולו מופתע לראות שעקבתי אחריו. מיד לאחר מכן הצטרף אליו חבר שניסה לאתר אותי מצלם את שניהם.

 עם כוס פרוזן ביד, משוחח עם זוג חברים, יושב לו שמח ומאושר. “למי אתה מצלם שאל?”. לחרדים10, עניתי. “אה אז תצלם גם אותי”. ומה אכתוב מתחת לתמונה? “תכתוב שאני החתן של חיים אפשטיין מ’עץ'”.

 ארוחת שישי בשוק, ציפס אנד פיש. הילדה מסרבת לאכול. ניסיונות שכנוע של האב עם חיוך רחב לא צולחים. הילדה עקשנית – רוצה ממתקים. “אין מה לעשות”, אומר האב, “לפחות יצאה תמונה טובה?” לא, אני עונה, היה חשוך מדי. “אז אני אתן לה שוב ותצלם”.

 בבר צדדי, בסמטת החרוב בשוק, הבירה כבר ממש לקראת סיום. הם ממש עומדים לקום. תמונה אחת עם מבט מהורהר של חודש אלול, ואני ממשיך הלאה פנימה.

 בקצה השוק כבר מתרוקן. אני מנסה לצלם אותו תוך כדי תנועה, והוא מחיש את צעדיו, עגלתו ריקה. כנראה שהוא לא עשה קניות והילד בבית. מבטו עוקב אחרי. הסתפקתי בתמונה אחת. אמנם לא מדהימה, אבל לפחות עם עגלה.

 “רוגעלך לשבת – המחיר ירד”, צועק הבאסטיונר. הילד הגיע, בחר רוגעלך אחד-אחד, וממתין לתורו לשקילה ולתשלום. אלא שבעל הבאסטה לא מבחין בו כשהוא נבלע בין הקונים. עד שהסבנו את תשומת ליבו כי הילד היה לפניהם. “בא נשקול לך ילד צדיק”. כך הסתיים החלק של הרוגעלך בקניות.

 ולשדה תפוחים ירדת ללקוט בו מרקחים. זו הייתה הכותרת הראשונה שרציתי לתת לתמונה, עד שהתברר לי כי ביד הוא לא החזיק תפוחים. היו אלה בננות, תפוחים ואגסים יחד, שהוכנסו לשקית הקניות לקראת שבת.

 מיד אחרי התפוחים שנחוצים לראש השנה, ראיתי את החסיד שבתמונה בוחר רימונים אדומים ויפים. לא מוקדם מדי לראש השנה? אני מטריד אותו בשאלה. “לראש השנה חסיד אמיתי מתכונן בכל דבר, הרבה לפני הזמן”, הוא עונה. “אם זה בתשובה ואם זה בקניות”.

 ההתלבטות לא הייתה איזו בירה לקנות, אלא מה עלותה. המחיר של הבירות אמנם מחיר שוק, אבל עדיין משקה יקר ערך. לבסוף הם התפשרו על חצי ליטר בירה שפירא. שיהיה להם לבריאות.

 “זה חצי מחיר”, ניסה המוכר בבאסטה לשכנע שיקנו. כשראה שאנו מצלמים, נבוך, חייך וצחק. הוא ביקש שנשלח לו את התמונות. לא הבטחתי שזה יקרה, אבל אני אשתדל.

 חיוך רחב, נבוך משהו. ואז שאל בהיסוס-מה: “אתה הולך לפרסם את זה איפה שהוא?” נניח שכן, עניתי, יש עם זה בעיה? והוא, עם חיוכו המבויש ענה: “לא, אין בעיה, רק אני רוצה לראות איפה זה כדי שאוכל להוריד את התמונה”.

 על המשקל חצי אבטיח. הקונה מחייך למשמע המחיר, ובעיקר למשמע ההבטחה: “אם לא היה טעים תחזיר אותו ביום ראשון תקבל חדש”. מאחור ניצב אברך הממתין לתורו, אבל לפי מבע פניו כנראה ששב להחזיר אבטיח לא מוצלח משבוע שעבר…

 הוא מבעלי בוש בייגל ברחוב צפניה, מבטו סובב על הבאסטות, מבע פניו הקשוח טבעי אצלו. תמיד הוא ככה. ולא, הוא לא בא לקניות בשוק. יש תמיד מי שיעשה את זה בשבילו. הוא בא רק כדי לחוות את האווירה ביום שישי.

 אלי פולק מאיחוד הצלה, עם חולצה טישרט ובירה ביד. “תפסת אותי ככה, לפחות תכתוב שבאתי מאירוע התרמה, בה קבלנו לארגון סכום עתק מהחבר שרשום בקצה החולצה. כתבתי. ואז מאחור התערב החבר: “רגע, אתה לא זה שקובי סלע מספר שמסתובב בשוק ומצלם?” אני מאשר כי אכן זה אני. “אז אל תפרסם את התמונה שלי. סתם, רק כדי לבאס אותו”. קובי סלע, כעת תדע מי החברים האמיתיים שלך.

 הצלם אפרים גרינוולד, אחד הבחורים המוכשרים בתחום, אבל לא בדיוק אוהב לעבוד כדי לפרסם את עבודותיו. הוא הגיע לשוק מלווה בחבר שכל כמה דקות בדק מה צילם. לאחר רבע שעה של סיבוב בשוק, הוא כבר מיהר. יש לו עבודה. תשלח גלריה, קראתי לעברו. “נראה מה אני יצלם?” ענה. אני ממתין.

 לחיים, מזל טוב, אלו הקריאות שנשמעו מהשולחן הצדדי בסמטא בשוק. כשסובבתי את מבטי, ראיתי אותם מסבים סביב שולחן, נקישת כוסות, והופ שתיה הגונה של צ’ייסר לכבוד שבת. שיהיה להם במזל טוב.

 בחנות סושי ישבו כמה יפנים וסעדו לבם. הצחיק אותי לחשוב שהם באו ממדינתם רק כדי לטעום סושי ישראלי ועוד במחנה יהודה, כשניסיתי לשאול בתנועות ידיים איך היה – הם ענו בעברית: “היה טעים מאוד, יותר טעים מאצלנו במדינה”. “וזה כשר”, צעק אחד – וכולם צחקו.

 בחנות הממתקים, כשבנו נישרך מאחור, הוא מעמיס על הידיים במבה, ביסלי, ועוד כל מיני אריזות ממתקים נפוחים ומרשרשים. מבטו עדיין עסוק בחיפוש אחר הממתק האולטימטיבי עבור הילד שיתנהג הכי יפה בשבת, כשקריאה מאחורי קטעה את המשך הצילומים.

 פניתי לאחור וראיתי את הסב החמוד הזה עמוס גם הוא כולו בממתקים. וכשהוא מחייך, נעמד ואמר לי: “תצלם אותי, אני קונה גם ממתקים לנכדים שלי שיהיו בריאים, הם באים לשבת ואני מפנק”. צלמתי, והוא התחיל לספר לי בני כמה הם ומה גילם, כמה הם חמודים ומה שמותיהם. אמרתי לו שאני רוצה לצלם את הנעשה בשוק לפני שייסגר, ורק אז שחרר אותי לדרכי.

 מעבר לכביש רוכב אופנים שנחסם בין אוטובוס למונית, ואיש מהם לא רוצה לפנות את הדרך. בצד הכביש עומדים ומביטים, ממתינים לראות איך יגמר הסיפור. אם גם אתכם זה מסקרן אגלה שרוכב האופניים פשוט הרים את האופניים באוויר וחזר לאחור. לנהג המונית העצבני והרגזן, שלום.

 מבטו מופנה לרצפה, הוא צועד במהירות רבה בין באסטה לבאסטה, קונה ומרכין שוב את מבטו. וכך עם שמירת העיניים, הוא מסיים את הקניות ויוצא כשפיו ממלמל לכבוד שבת קודש.

 יקי אדמקר, הכתב לענייני חרדים ב’וואלה’, הגיע לשוק. “אתה הסיבה שאני לא מגיע לכאן”, אמר אחרי שצלמתי. זה בעיה שלך, עניתי, והפסד של כולנו. כי איפה אני יכול לצלם השתקפות כל כך יפה במשקפיים כחולות.

זמן ההמתנה הוא הדבר הכי מעצבן. לא משנה אם זה במונית או בזמן שמחכים לתשובה מנציג שירות בסלקום. זמן ההמתנה של הילד לאחיו שיסיים את הקניות הוא גם יקר. וכך מצא עצמו הילד על גבי באסטה שכבר התרוקנה, כשהוא מטפס ויורד ממנה דקות ארוכות, בניסיון להפיג את השעמום.

 עם חיוך על פניהם, אומר לי הבחור מימין: “תראה, מי שאתה מצלם עכשיו זה בחור חשוב, הוא הבעלים של ‘זיסלק’ בסנטר 1. תבוא אליו הוא יפנק אותך”. צחקתי ואמרתי שאני לא אוסף פינוקים על הדרך בעבודתי. אבל אם תירצה לפנק את קוראי האתר אני מוכן לתת לו במה. “אז תרשום אמר לי הבחור הממשוקף והחייכן: “כל מי שיבוא לזיסלק בסנטר 1 ויגיד שהגיע דרך מדור ‘עושים שוק’ בחרדים10, יקבל ממני פינוק שישתלם לו להגיע גם ברגל מקצה העיר”. אנחנו רשמנו. עכשיו תורכם קוראים נאמנים לפרוע את החוב.

 ההתלבטות קשה ואין עוזר. מה אתה רוצה לקנות? שאלתי את הבחור. “עוגה, שלא תהיה יבשה”. כזה דבר אין, עניתי לו. “זה קיים רק בעוגות של אימא, אבל במחיר של 5 שקל לעוגה, תקנה כאן שתיים: אחת לא תהיה טעימה, לפחות השנייה תפצה על זה.

 ילד טוב ירושלים. ככה הוא הסתובב. ראיתי אותו וצלמתי כשהגיע עם עגלה ריקה. הוא קנה לאט-לאט בין כל הבאסטות בשוק, עד שהעגלה התמלאה עד הקצה. אפילו פרחים לשבת הוא לא שכח. וכך הוא קשר את השקית האחרונה, ורץ כדי להספיק את הרכבת.

 זה הולך להיות שבוע של סלטים על בסיס עגבניות טהור. כך חשבתי לעצמי כשראיתי אותו חולף על פני עם ארגז מלא עגבניות על כתפיו. ואז גליתי בארגז גם כמה מלפפונים.

 “תצלם, תצלם אותנו – ותפרסם”. צלמתי תמונה אחת, ואז הם כבר הפכו להיות בימאים. “לא ככה, תצלם כשאנחנו עושים משהו”. תעשו משהו נצלם, אמרתי. וזה מה שהם עשו. בחורים יצירתיים.

 “זה תיעוד דוקומנטרי?” שאל הצלם, לאחר שצלמתי. לא, אמרתי. זה תיעוד לאתר חרדי: אווירת שוק ביום שישי. “אז תתעד אותנו ממהרים”, אמרו החיילים, ומיהרו ללכת, תוך שהם מעבירים באמצעות הצלם ד”שים חמים לחברים.

 וממש לפני סיום, עם עגלת קניות חצי מלאה, אני רואה אותו חוצה את השוק. בהילוך איטי, בסבלנות. “שיהיה לך שבת שלום”, אמר לי. עניתי לו בחזרה, ומיהרתי הביתה להתכונן לשבת.