היום שאחרי כבר כאן • הטור של ידידיה מאיר

ציפי לבני, יאיר לפיד, נחום ברנע, רזי ברקאי, עופר וינטר ואברהם פריד ביום שאחרי המלחמה
ידידיה מאיר
י"ח אב התשע"ד / 14.08.2014 16:43

1 הטור הקודם עסק ברוח המיוחדת של הימים האלה, והסתיים במילים “השאלה היא רק מה יהיה ביום שאחרי המלחמה?”. אני לא יודע לומר אם המלחמה נגמרה, אבל האווירה הציבורית משום מה כבר די עברה ליום שאחרי:

ביום שאחרי, ציפי לבני הודיעה שעכשיו צריך להשקיע ביישובי עוטף עזה, כי זה המעשה הציוני הנכון. צודקת. אבל לבני חייבת לבדל את עצמה ממה שכל ישראלי שפוי מסכים עליו בימים אלה – הרי היא “אשת שלום” – ולכן היא הוסיפה בהודעה שפרסמה: “וכשישאלו אותי מאיפה הכסף, אומר ללא היסוס: מההתנחלויות המבודדות ביהודה ושומרון”.

האם הופתעתי מדעתה של לבני? לא. האם הופתעתי מהעיתוי? כן. אפילו מלבני לא ציפיתי לצאת בהצהרה כזו בזמן שרבים מתושבי אותן התנחלויות מבודדות עדיין נמצאים שם בשטח, בסדיר ובמילואים, שומרים על יישובי עוטף עזה (שאגב, גם הם היו פעם, כשעלו לקרקע, התנחלויות מבודדות). ואני כבר לא מדבר על עצם הדברים. נמאס הרי להזכיר כמה היום ברור שההתנחלויות המבודדות שהיו פעם בתוך עזה שמרו על כולנו.

ביום שאחרי, יאיר לפיד נזף בקרנית פלוג. שר האוצר, בפורום נרחב של בכירי משרד האוצר, מצא לנכון לגעור בנגידת בנק ישראל בגלל מודעת האבל שפרסם הבנק על נפילתו של סמ”ר משה מלקו. אמו של מלקו היא עובדת קבלן של הבנק, ובמודעה, אופס, נכתב שהבנק משתתף בצערה של “לקץ’ מלקו (עובדת קבלן)”. כן, ככה, בסוגריים. נכון, זה מעליב ולא יפה ולא קשור, אבל לנזוף ככה בנגידה זה עוד יותר מעליב ולא יפה ולא קשור.

לפיד יכול היה לצלצל למשפחת מלקו, או לדבר על זה עם פלוג בשקט, או לבדוק מי בבנק באמת אחראי למודעה המבישה ולדאוג לשנות את הנוהל הזה (אני מניח שהאחראית למחדל היא רוחמה כהן מקומה ארבע, אולי עובדת קבלן בעצמה, ולא בדיוק הנגידה).

אבל אם כל אחד חוזר ביום שאחרי אל השטיקים המוכרים שלו, הרי שאין מתאים מנזיפה כזו, שכמובן מודלפת אחר כך לאמצעי התקשורת. בעצם, מה אני מתלונן? לפי נורמות הפופוליזם של ‘יש עתיד’, לפיד היה צריך בכלל למנות כעת את גברת מלקו להיות סגנית הנגידה.

זה מזכיר לי את מה שאמר הפרשן הכלכלי עודד שחר אחרי שלפיד הצהיר את עוד אחת מהצהרותיו הלוחמניות (אם ציפי לבני ניסתה לפתור את מצוקת המנדטים שלה אחרי המלחמה בקריצה למצביעי מרצ, לפיד ניסה לפתור את אותה בעיה באמצעות קריצה לבוחרי הימין. פתאום הוא הפך לביטחוניסט שכל הזמן מאיים להגיע אל ראשי החמאס ולחסל אותם במו ידיו).

“אני מציע לחמאס לא לנסות אותנו”, הזהיר לפיד, ועודד שחר הפטיר: “האיומים של לפיד ממש לא עשו רושם על החמאס. לפיד הוא אמנם חבר קבינט, אבל התחום הביטחוני הוא לא התחום החזק שלו. רציתי לומר: כדאי ששר האוצר יעסוק בנושא שבו הוא מבין – בכלכלה. אבל אם לשפוט לפי מה שקורה כאן – אני לא בטוח שבכלכלה לפיד באמת מבין”.

 אבל הפוליטיקאים הם עוד כלום לעומת התקשורת ביום שאחרי. כמה קל לפורר הכול ולחזור לשטויות שבהן עסקנו לפני כן. ואולי נוכח זרמי העומק שהתגלו בחודש האחרון בעם ישראל, בכירי התקשורת פשוט נבהלו? זה כנראה ההסבר לעובדה שביום שאחרי – היהדות, הקב”ה, ההלכה והמסורת חזרו כל כך מהר להיות הסכנה המאיימת מכול.

אני כבר לא זוכר באיזה יום רזי ברקאי תקף את המתנחלים ובאיזה יום הוא תקף את החרדים. אצלו הרי יום אחד החרדים לא מתגייסים מספיק, ויום אחד הדתיים-לאומיים מתגייסים יותר מדי.

על הדרך זכו גם קוראיו של נחום ברנע לשמוע כי הבעיה העתידית של צה”ל היא הקצינים המשיחיים שיוצאים מ”ישיבת ההסדר עלי” (כך במקור) ובהרבה מאוד אולפנים ביקרו את חלוקת הציציות והתפילין לחיילים. העובדה שהחיילים הגיבו בהתלהבות ודרשו עוד, לא אזוכרה.

וזה רק המשיך והמשיך: כתב ערוץ 1 אורי רווח דיווח בתשעה באב מרחבת הכותל המערבי, ואמר את המשפט הבא: “כאן אמור להיבנות בית המקדש השלישי, ובינתיים מתאבלים על חורבן הבית הראשון והשני”. בתוך כמה שעות (!) הוא קיבל נזיפה מנציב תלונות הציבור של רשות השידור שכתב לו: “זו הפרה של כללי אתיקה בסיסיים. האם לדעתך מידע כי יקום בית מקדש שלישי בהר הבית היה רלבנטי לכתבה?”

רווח שיגר את הנזיפה אל רב הכותל. הוא הרי דיווח מרחבת הכותל המערבי, ולכן פנה לגורם הרשמי שאחראי על המקום ושאל: האם אכן הפר את כללי האתיקה בדיווח שלו? רבינוביץ’ ענה לו, בין היתר: “ייתכן כי החוק בישראל רואה בנביא ישעיהו אדם לא אתי ובנבואתו ‘והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה” הפרה של כללים אתיים? מסור נא לכולם כי לא מלבך אמרת את הדברים”.

למחרת כבר התפוצצה “פרשת” עופר וינטר. אני כותב פרשה במרכאות, כי כמו שלא ברור אם ניצחנו או לא, לא ברור גם מה קרה שם עם עופר וינטר, משה פרץ ושרית חדד, אבל אף אחד לא ממש חיכה לעובדות כדי לתקוף את מח”ט גבעתי על “הדרת נשים”.

003 אם מדברים על וינטר, אז עכשיו, בשוך הקרבות, אני רוצה להתוודות: יש מצב שהייתי מנסח אחרת שניים-שלושה משפטים בטקסט ששלח לחייליו ערב המבצע. לא, לא כי אני חושב שוינטר הוא “משיחי” ו”מסוכן לצה”ל” כפי שטענו מבקריו. דווקא משום שהוא מתאים מאוד לצה”ל, הייתי מלטש ומשייף את הטקסט כדי שיובן יותר טוב, וכדי שאלו שמחרפים, מגדפים ומנאצים אלוקי מערכות ישראל בתקשורת לא יפתחו נגדו בקמפיין.

הכותרות ב”הארץ” בימים האחרונים הרי היו “מח”ט הג’יהאד היהודי” ו”מח”ט גבעתי איבד את הזכות להוביל לוחמים”. סתם חבל. מח”ט הוא לא דובר ולא יחצ”ן, וכדאי שעוד מישהו יעבור על מכתב כזה לפני שהוא מופץ.

אז זה בנוגע למכתב, אבל ב”פרשה” השנייה, באמת לא הבנתי מה לא בסדר. שוב, אין לי מושג מה באמת קרה שם, למרות שהתקרית תוחקרה על ידי התקשורת הרבה יותר ממחדל המנהרות. אבל אם חלק ניכר מהחיילים הם דתיים וחלק ניכר מהם לא ישתתף באירוע, כל כך קשה להיסגר על מופע שיתאים לכולם? לא יכול להיות שאחרי שהם לחמו כתף אל כתף בתוך עזה, אי אפשר להסכים על תוכנית תרבותית שבה הם יוכלו להשתתף ביחד (ומה שהכי מבאס בסיפור הזה הוא שאלו היו שתי האופציות התרבותיות היחידות: או שרית חדד או משה פרץ. סליחה, אין משהו שלישי?).

ואולי כל הדיון הזה הוא כבר ניצחון לאותו קומץ שלא היה רוצה לראות עוד וינטרים בתפקידי פיקוד בכירים בצה”ל. כלומר, עצם העלאת העניין לסדר היום כנושא מרכזי, הוא הישג גדול שלהם.

פשוט לא ייתכן שכולנו ניסחף לתוך הדיון הזה, נביע את דעותינו הנחרצות, בלי לשים לב שעושים עלינו פה סיבוב: החילוני שצעק השבוע “אוי, הצבא מתחרד”, והחרדי שאמר לעצמו “להתגייס? הרי יכריחו אותי לשמוע שרית חדד (או אפילו משה פרץ)”, והדתל”ש שכבר כתב מאמר נלהב באינטרנט נגד וינטר ונגד “ההקצנה של הציונות הדתית” והתרפק על החפיפניקיות של פעם, והרב או הפובליציסט התורני שכבר ענה לו בזעם קדוש – כולם כולם לא שמים לב שבעצם זו ממש לא הכותרת הראשית? שבעיצומו של מאבק עיקש ומאוחד בחמאס, מישהו פה מנסה לסכסך ולקחת אותנו מהנושא המרכזי והמאחד לשוליים המפלגים והקטנוניים?

ושוב, בכלל לא אכפת לי מה באמת קרה שם. התקרית הזאת כנראה הומצאה, אבל אפילו אם לא: הערך המרכזי של צה”ל, בטח כעת, הוא להילחם במי שיורה טילים לתל אביב וחופר מנהרות מתחת לקיבוץ נירים. לא לעסוק במופעים מוזיקליים, לא לחנך מחדש אף אחד.

 אבל טוב שיש לי קוראים אופטימיים, שמזכירים איך היום שאחרי יכול להיראות גם אחרת. הנה מייל ששלח אליי השבוע בחור ישיבה מפתח תקווה:

“יש לי תחביב, שלא לומר חולשה: אברהם פריד. כשאני מריח הופעה שלו באופק, אני לא סוגר משהו עם מישהו כי לך תדע, אולי זה יתנגש לי עם ההופעה. לבד מהקול, הרפרטואר העשיר ויכולת הביצוע, יש משהו מאוד כיפי ומעודד בהסתכלות על האוכלוסייה שמגיעה להופעותיו של פריד.

דתיים, חילונים, חסידים, ליטאים, חב”דניקים. עם ישראל. כיף גם לראות הורים שרים יחד עם הילדים שלהם, בלי פערי דורות. נכון שהופעה כזו היא לא באמת אחדות, כי המשותף לכולם הוא האהבה לפריד ולשיריו, אבל בכל זאת, יש תקווה: עתידין ישראל לחיות באהבה, אחווה, שלום ורעות גם מחוץ לבריכת הסולטן.

השנה, היססתי אם ללכת. הפרסום להופעה החל בשיאו של מבצע ‘צוק איתן’, כשכל יום נתבשרנו על עוד חיילים הרוגים. בסוף, שבוע לפני ההופעה צה”ל יצא מעזה, מה גם שהכותרת שונתה מ’חגיגות ט”ו באב’ ל’הצדעה ללוחמי צה”ל’. אבל בכל זאת התלבטתי. הרי נוספו לנו עשרות-עשרות משפחות שכולות שיושבות בבית ומתקשות לחזור לשגרה. בטח לא לשירה.

כל הדיון הזה התרחש ביני לביני, בתוך המצפון. בפועל, מצאתי את עצמי יושב בהופעה ביציע המרוחק, גוש ד’, שורה 17. פריד עולה לבמה. הקהל מריע, וגם אני. ‘כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא’ הוא שר, ועל המסך מרצדות תמונותיהם של חיילים. כרגיל אני נהנה מהזמר וגם מהקהל, אבל עדיין משהו מרגיש מוזר.

פתאום פונה אליי היושב לצִדי ושואל אם אני יכול לזוז כיסא אחד ימינה, לפנות מקום. אני זז ורואה מי נכנסת לשורה: רחלי פרנקל ובני משפחתה. אני משפשף את העיניים, ובינתיים פריד שואג: ‘כך לא יוכלו כל אויביי לנגוע בי, לנגוע בי לרעה’ והשיר הישן הזה נשמע לי כאילו נכתב במיוחד לרגל כניסתה של האם השכולה המיוחדת הזו להופעה.

אני מעיף מבט אחורה בסקרנות כדי לראות האם הקהל מזהה מי נכנס, ושורה אחת מאחוריי אני רואה את בת גלים שער עם בעלה אופיר ועם כמה מילדותיהם.

הייתי כאמור בהמון הופעות של פריד, אבל הופעה כמו שהייתה אחרי המלחמה – עוד לא חוויתי. קשה לי להסביר איך כל שיר ושיר קיבל משמעות אחרת. כל פסוק וכל ניגון כאילו הסבירו לי את החודש וחצי האחרונים שעברו על כולנו, כשהכול התחיל כמובן במשפחות האלה, שישבו לידי.

פריד עבר לשיר קצבי, קליל כזה, אבל גם הוא נשמע אחרת לגמרי ביציע ד’: ‘הפכת מספדי למחול לי, מספדי למחול לי, פיתחת שקי, ותאזרני שמחה’. זה כבר לא נשמע לי עוד להיט פופ, אלא שיר מלא עומק ונשמה: ‘למען יזמרך כבוד ולא יידום, ה’ אלוקי לעולם אודך!’.

כל סוגי היהודים רקדו למטה, עם פריד, בתחתית הבמה. ניסיתי להתבונן על הקהל המגוון הזה דרך המשקפיים של משפחות פרנקל ושער, וזה היה נראה לי כל כך נורמלי, כל כך מתבקש. הרי במשקפיים הנפלאות של משפחות החטופים, כבר כמעט חודשיים באמת רואים כך את עם ישראל כולו, לא רק בהופעות של פריד. כמה טוב, כמה טוב שנפגשנו”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות