עמית זוארץ הגיש לבית משפט המחוזי בתל אביב ערעור על גזר דינו של בית משפט לתעבורה בעיר שהרשיע אותו בהיעדרו בכך שנהג ברכב ללא רישיון נהיגה בר-תוקף, וכשרישיון הנהיגה פקע למעלה משישה חודשים קודם לכן.

על זוארץ הוטלו העונשים הבאים: פסילה בפועל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה בת שנתיים; פסילה על תנאי מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה בת 6 חודשים למשך 3 שנים; וקנס בסך 3,000 שקל.

בכתב הערעור טען זוארץ שעונש הפסילה בפועל חמור מדי, לאור העובדה שבמועד ביצוע העבירה רישיונו לא היה בתוקף פחות מחודשיים, ולא למעלה משישה חודשים כנטען בדוח. כמו-כן, שהוא עובד כשליח, ופסילתו מנהיגה הביאה להפסקת עבודתו. "עברתי מבחני תיאוריה ומבחן מעשי וקיבלתי רישיון מחדש". זוארץ הוסיף שעברו התעבורתי, נראה לכאורה מכביד וכולל 100 עבירות, אך הוא מורכב מעבירות שעניינן נהיגה ללא רישיון וללא תעודת ביטוח ולא מעבירות בטיחותיות, ועל כן עתר להקלה בעונשו.

המדינה ביקשה לדחות את הערעור וטענה שבית המשפט העליון קבע שמתן רישיון זמני אינו מפסיק את מרוץ תקופת פקיעת רישיון הנהיגה. "הענישה שהוטלה על המערער איננה חורגת מהמקובל נוכח עברו התעבורתי הכולל 100 הרשעות".

השופטת יהודית אמסטרדם פסקה שעונש הפסילה למשך שנתיים שהוטל על זוארץ חמור מדי. היא הבהירה שעל-פי חוק הסדר הפלילי, בית המשפט רשאי לבטל הכרעת דין וגזר דין משני טעמים (שאינם מצטברים): הצדק סביר ומניעת עיוות דין. "אין בתצהירו של המערער טעמים המבססים הצדק סביר או עיוות דין, המאפשרים להחזיר את 'הגלגל לאחור', על-ידי ביטול פסק הדין והחזרת התיק לבית משפט קמא. ברם, מאחר והמערער לא התייצב לדיון, לא היה בית משפט קמא מודע לנסיבותיו האישיות ולעובדה שהיה בידו רישיון זמני עד לתקופה בת חודשיים לפני מועד ביצוע העבירה. אומנם נכון הוא, כי אין למערער אלא להלין על עצמו, אם לא התייצב בפני בית משפט קמא, ובכך מנע הבאת נסיבותיו האישיות עובר למתן גזר הדין, אך משהובאו אלו בפני לא ניתן להתעלם מהנימוקים לקולא".

השופטת הדגישה שזוארץ הוא עבריין החוזר ומבצע עבירות מסוג העבירה נשוא הערעור. "בנוסף לחובתו הרשעות בטיחותיות: נהיגה במהירות העולה על המותר, עקיפה בדרך בלתי פנויה, אי-ציות לשוטר, שימוש בטלפון בעת שהרכב נע, ואי-ציות לתמרורים שונים. על המערער הוטלו תקופות פסילה שונות, ובשל נהיגה ללא רישיון נהיגה בפעם האחרונה נדון ל-9 חודשי פסילה בפועל, פסילה על תנאי וקנס".

בסופו של דבר, העמידה השופטת אמסטרדם את תקופת הפסילה בפועל על 11 חודשים (במקום 24 חודשים) ושאר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.