האימפריה חזרה באמת / טור

בקיץ שעבר עוד שיפשפנו את העיניים, מתקשים להאמין. ואולי, לא היו הדברים מעולם? ואולי מחר ישכים שחר לגן, לעבדו בזיעת אפיו, ושוב נחזור מחיפה עם הפנים בין הידיים? ההיית, אליפות צהובה, או חלמתי חלום?

אחרי 10 שנים במדבר צחיח, נטווה חשד כבד שבסך הכל מדובר בחזיון תעתועים. כמו אותה אליפות ב־2003, על חודו של הפרש שערים, שהתערפלה במהירות לתוך סכסוכים מבית. אפילו הביקור בצ'מפיונס עם באיירן, איאקס ויובה לא יצר שדרוג מתבקש ונראה יותר כמו שקיעתה של הזריחה.

האוהדים הצהובים(צילום: אורן אהרוני)

פחד מסוים חילחל כשאוסקר עזב, עטר עבר ואניימה סיים את הכרטיסייה. ולכן האליפות השנייה ברצף חשובה יותר אפילו מקודמתה כדי להבהיר שהאימפריה חזרה באמת, שיש ידיים מכוונות היטב, ידי ג'ורדי קרויף, שאין מקרה.

האליפות הזו גם עוצמתית יותר מקודמתה כי היא הושגה בלי זרים דומיננטיים, בלי רכש נוצץ (מישהו ראה תור להחתמת איינבינדר או בדש המצוינים?) תוך כדי נסיעות מתישות באירופה ובפער עצום, בלתי־נתפס, ממכבי חיפה והפועל ת"א, שהעמידו תקציבים גדולים מאוד.

דור שלם של ילדים ילך היום ברחובות בחולצות של ערן זהבי (בצהוב), דור מיכה ושרן ייני, בדיוק כמו בשנה שעברה. לתוצאות כאלה יש משמעות לטווח ארוך, גם באופק של מיץ' גולדהאר. המיליארדר הקנדי נהנה אתמול להקיף את בלומפילד לפני המשחק ועצר לסלפי בקצב של נינט אחרי הגמר הראשון של "כוכב נולד", חודשיים אחרי האליפות ההיא, ב־2003.

זהבי, מיכה וסוזה במצב רוח טוב(צילום: אורן אהרוני)