דפש מוד: תמיד תהיה לנו רמת גן

אולי הדבר המטריד ביותר באלבום החדש של דפש מוד הוא השאלה המקננת גם במוחו של המעריץ האדוק ביותר, זה שבטוח ש-"Sounds of the Universe" הוא באמת חוליה ראויה בשרשרת הקלאסיקות שדפש מוד משחררת בקצב דיסקו הזרחן הלבן משנות ה-80 ועד היום. גם הוא, שדופק כרטיס פעם בחודש במסיבות של מועדון המעריצים, מתחיל לעשות חישובים: הופעה ראשונה בטור העולמי בישראל, הם אף פעם לא הופיעו כאן. זה אומר שמצד אחד בטח יהיו כמה שירים שיבוצעו בייחוד עבור הישראלים (שם כליה שיהיה "Shake the Disease". בעצם מסתפק בלאפה); מצד שני זו הופעה ראשונה ויהיו הרבה ניסיונות; מצד שלישי יש כאן רבע מאה לדחוס לכמה שעות; מצד רביעי דפש מוד מעולם לא אותתו שהם בדרך להתחשב במישהו (ע"ע הביקור הקודם שלהם בישראל). בסוף נשארת שאלה אחת.

אז כמה שירים הם יעשו מהאלבום החדש?

שלושה? ארבעה? שבעה? "Wrong", הסינגל הראשון, המהדהד והמעולה ודאי יככב. הרי הוא עוד שיר שמוכיח שלמרטין גור יש בקצה הזרת ציפורן שהוא לא גוזר, שהלכלוך השחור מצטבר מתחתיה כבר עשורים, וכשהוא שורט איתה את הנייר הכוכבים מסתדרים בשלשות. הוא הדין לגבי "Fragile Tension", המנון אלקטרו שנבנה בדיוק לקסם הווקאלי של דייב גהאן (הדוגמה הרעה ביותר למלחמה בסמים. עבר הכל ועדיין לוקח כל בחורה ברדיוס של לפחות שני כוכבי לכת) ויכול בקלות להשתלב בין "Lilian" ל-"Suffer Well" של האלבום הקודם, "Playing the Angel". למעשה, ההפקה של בן הילייר מרמזת ששני האלבומים הוקלטו בסשנים כמעט צמודים, בדומה ל-"Kid A" ו-"Amnesiac" של רדיוהד. רק שזה לא באמת קרה, ו-"Playing the Angel" הכיל גם שירים טובים מאוד וגם לפחות שני המנונים ששווים להיכנס לרפרטואר הקלאסיקות של גור, גהאן ופלטשר ("Sinner in Me" וכמובן "Precious"). ב-"Sounds of the Universe" יש רק שירים טובים.

אבל רגע, כמה מהם הם יבצעו בהופעה?

גם חצי דקה אחרי שכבר עלו לבמה השאלה הזו תקנן בקהל הישראלי, זה שבסוף יחלק את מספר השירים במספר השקלים וינסה לצאת עם מדד עלות-תועלת לאחת ההופעות החשובות שהתקיימו כאן. במובן הזה, לצפות לעוד אלבום ברמה של "Violator" ואפילו "Ultra" רק כדי לא להידפק בפעם הראשונה שהם באים לכאן נשמע קצת קטנוני. הרי הריפים הקטנים עדיין כאן ("Little Soul"), הסינתוזים, המאבק בין טוב לרע ובין החטא לעונג, השאלה מה פלטשר בכלל עושה שם - זהו בהחלט אלבום סביר של דפש מוד, כזה שברוב העולם ילווה בכתבות ענק ולא בביקורות המבכות את אובדן ימי התום (מטאפורה - התום היחיד שגהאן מכיר הוא יורק), שבהן שיר כמו "Peace" לא היה עובר את שלב המזכירה בקבלה, ולמרטין היו ביצועים טובים בהרבה מ-"Jezebel". אלה לא הסאונדים של היקום, זה גם לא האלבום החדש והגדל משנייה לשנייה של פט שופ בויז, אבל באמת שזו עדיין אחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה של הפופ, כזו שאתה מוכן להרים פעם אחת את המבט הארור מהנעליים בשביל להריח עוד ועוד חומרים חדשים שלה.

אבל בזהירות עם זה בהופעה, כן?

• Depeche Mode, "Sounds of the Universe", הליקון/Mute