שירת רבים

השבוע של יום העצמאות ושל ימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל הוא קיצור תולדות חיים גורי. הפלמ"חניק שחיפש את המחר אבל גם את האתמול. הקצין הצבר עם הבלורית שהמפגש עם פליטי השואה בהונגריה הוא החוויה המכוננת של חייו. מנסח הזיכרון הלאומי של שלד הברזל השותק כמו רעי ושל דני וחבריו המוטלים שורה ארוכה ארוכה - וגם של המכה ה-81 ושל תא הזכוכית.

לידתה של המדינה היא גם לידתו של גורי כמשורר: ספר שיריו הראשון, 'פרחי אש', ראה אור ב-49'. שישים שנה לאחר מכן, ליום הולדתה ה-61, ליום הולדתו ה-85 וחצי, הוא מוסיף לשורה הארוכה-ארוכה של ספריו ספר חדש: 'עֵיבָל'. במרכזו מחזור בן 87 שירים קצרים הנושא שם זה, שמו של הר הקללה בספר דברים. הרבה שכול וכישלון יש שם, בעיבל של גורי. והוויה ברנרית שהיא הוויית קוצים, כי כל החשבון עוד לא נגמר. קללת דורות הרובצת עלינו ועל הארץ. וגם תקווה בגודל של נקודה שחורה באופק. וסליחה וחסד.

זו מנחת אהבה צורבת של זקן השבט. נשיקת שרף. חשבון נפש על מה שקרה בשישים השנים האלה למדינה, לבני דורו שנשאו את עמם עלי שכם, למתים, לחיים, לו. "ואני הולך והולך אליהם / והם לא ישובו אליי", הוא כותב על המתים. "אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה", הוא כותב עלינו החיים. "מי שמתחיל איתה יודע שזה לא נגמר", הוא כותב על הארץ. "אני הולך ונעשה דומה למתושלח, / לעוד פרה קדושה שנשחטה", הוא כותב על עצמו. "מדממים וגאולים", הוא כותב על כולנו, וזו לדבריו תמצית הספר. הוא מסביר ש"הגאולה מתרחשת עם הדימום, כל הזמן. לא לפניו או אחריו. זה הסיפור שאני מתהלך איתו תמיד".

ניכרת אצלו בהלה מסוימת ממשא המכאוב שכתב. הוא נִבעת מהפירושים הפוליטיים הישירים שמבקרים כבר החלו לתלות בספרו. הוא מדבר על ספרו החדש באהבת אב, בשמץ של גאווה לגיטימית, בידיעה ברורה שגם בגילו המופלג לא קהתה עינו הצופייה ולא נס לחו השירי. אבל שלא כמנהג סופרים הוא מעדיף לדבר פחות על יצירתו ויותר על מצב האומה. לא שיש הבדל גדול, במקרה של 'עיבל'.

גורי מעיד שמעולם לא קיבל תגובות רבות ונסערות כל כך על ספר שירים. בשעות שאנו יושבים בסלון ביתו, הטלפון מרבה לטרטר אליו את אשתו עליזה ובמקרים הנחוצים גם אותו. בין המברכים יש גם משוררת ידועה ונרגשת. הדוור מביא עותק מקוראת שרוצה חתימה. גורי משתומם על ריבוי התגובות, ומשער שזה בגלל הממד הלאומי שבספר. היהודיות שלו הנוגעת בנימים סמויים. כנראה. אבל לא רק. האם, לפחות בסתר לבו, גורי כבר יודע ש'עיבל' הוא פסגת שירתו?

הפוליטיקה שלו היא מרכז-שמאל, אבל מזן ייחודי. הוא היה ונשאר איש 'אחדות העבודה' הסוציאליסטית-ניצית, גם כשזו נמוגה מכבר. הוא מסרב למונח 'כיבוש'. השומרון הוא חלק מנופי הנפש שלו. הוא מבכה את תוכנית אלון האבודה. משפט ששמע מערבי נוצרי עשיר מהגליל בתקופת הפקעת הקרקעות לצורך הקמת כרמיאל מלווה אותו לדבריו בשנים האחרונות, והוא חוזר עליו בווריאציות שוב ושוב. "כאשר אתם צריכים להיות נדיבים", אמר לו הערבי, "אתם קמצנים. וכאשר אתם צריכים להיות נחושים אתם סמרטוטים".

"וזה לא מרפה ממני. העניין הזה של חברה שאין לה טאבו. שלא יודעת להגיד 'זה - לא'. זה הגיע עד לסחיטות ששיאן היה עסקת ג'יבריל. ומצד אחר, אפשר היה להיות נדיבים, והרבה יותר מכך, כלפי חלק מערביי ישראל. לאפשר להם להקים עיר. להיות נדיב כשצריך וקשוח כשצריך. ואנחנו לא זה ולא זה. ולכן נוצר מצב שישראל לא יכולה לא לצאת למלחמה ולא לעשות שלום. זה מצב עיבָלי. מצב מסוכן מאוד. מדוע? כי דעת הקהל קרועה לחלוטין.

"מששת הימים העם הישראלי קרוע. זה התחיל קודם, אבל לא בממדים אלה. ועם קרוע לא יכול לעמוד בניסיונות. קח את הפרשה של גלעד שליט. לכו להפגין נגד הצלב האדום ששותק; מה אתם הולכים להפגין נגד ראש הממשלה שכן עושה הכול? או הפרשה של רגב וגולדווסר. למנהלי המשא-ומתן היה ידוע מהרגע הראשון שהם אינם בחיים. הרי אפילו הברזל התרסק שם בפיצוץ המטען. הם סוחטים אותנו ומשפילים אותנו".

ואתה, להבדיל מרוב הסביבה הפוליטית שלך, נגד עסקות השבויים האחרונות.

"בלי לדבר ספציפית, אלא באופן כולל - אני נגד כניעה לסחיטה. אם אתה נכנע אתה משדרג את הטרור. כאן צריך להיות נחושים ולא סמרטוטים. וישנם המקומות שצריך להיות נדיבים. לו הייתי ראש ממשלה הייתי משחרר לכבוד, נניח, הרמדאן, בלי שום קשר לאולטימטומים של ארגוני טרור, אלף-אלפיים אסירים ומודיע שזו מחווה חגיגית כלפי העם השכן, כי כולנו בני אברהם ואנחנו לא מחפשים את חורבנכם. את זה לא עושים, ואפילו לא כמחווה לאבו-מאזן שהחליטו שרוצים לעזור לו - אבל משחררים אותם ככניעה לסחיטה. גם אוכלים את הדגים המסריחים וגם מגורשים מהעיר".

במקום להעמיד קו מוסרי ברור, הוא מוסיף, "יצרו מין או-או מחריד. או צדיקים גמורים או רשעים גמורים. מה זה צדיקים גמורים, להיכנע לסחיטה ולשחרר תמורת שלושה חיילים 1,150 גדולי הרוצחים, כולל קוזו אוקמוטו היפני שרצח שלושים איש בשדה התעופה?

"ה'לא' שצריך לומר הוא הנקודה הארכימדית בחיים שלנו. מעשה שהיה כך היה. לאחר מלחמת יום כיפור התגייסתי לחצי שנה לצבא הקבע. הייתי באחת האוגדות בסיני. יום אחד הציע לי קמ"ן האוגדה להצטרף לביקור במאהל בדווי סמוך. הוא סיפר שיש הרעה ביחסים איתם, כי רועה משלהם עלה על מוקש שלפי טענתם הוא ישראלי, והוסיף שהבדווים כבר יודעים שפינינו את גושן ושנפנה כל את סיני. באנו למאהל. השיח' היה בגיל של אברהם אבינו. עור ועצמות, אבל עיניים גחליליות. מנהג הכנסת האורחים הבדווי הוא להגיש שלושה ספלולי קפה. אחד עלא זֵיף, לאורח. 'סאדה', מר כלענה. השני עלא כיף, יותר מתוק, והשלישי עלא סֵיף, על החרב - כלומר אות לשלום. שתינו אחד, וקיבלנו את השני, ואז נער שישב שם תלה את עיניו באברהם אבינו בן האלף הזה, וזה סימן לו באצבעו בתנועה חצי נסתרת להימנע מהגשת הספלול השלישי.

"עיני צדה את התנועה הזאת. כשהתרחקנו שאלתי את הקמ"ן, ראית? אמר לי, כן. הבדווי הזה לא קרא את ט"ס אליוט ולא את 'שמחת עניים' ולא שמע בטהובן, אבל יש לו תרבות משלו שיש בה 'זה - לא'. לא את הספלול השלישי, 'על החרב', כי כבר יש מתיחות באוויר. התמלאתי קנאה. שיש איזה עיקרים לכל חברה, גם הכי פרימיטיבית - בזמן שבארץ יותר ויותר אני חי בחברה שאיבדה את הטאבו.

"זה הגיע לדברים אחרים שעברו עלינו. לא רק במלחמות, אלא גם נשיא שהואשם כזנאי, וראש ממשלה שחשוד במעשי שחיתות, אני מקווה שייצא זכאי, ושר אוצר שכנראה יישאר בכלא הרבה זמן, ועכשיו שר חוץ שנחקר. כל הדברים האלה משפיעים. אני לא פסימי, כי החברה תטפל בסופו של דבר בפגעים האלה".

אתה שמח על ממשלת האחדות?

"כשהוקמה ממשלת הרוטציה בין שמיר ופרס, בתקופה של אינפלציה אסונית של מאות אחוזים, היינו מה שכּונה 'כנופיית הארבעה': ס' יזהר, עמוס עוז, א"ב יהושע ועבדך. אמרנו שאמנם דמוקרטיה לא צריכה את זה, אבל יש שעות חירום מיוחדות במינן שבהן, כהוראת שעה, ממשלת אחדות אינה בגדר פשע".