אחרי צפירת ההרגעה מפסטיבל האבל על פטירת מרן עובדיה יוסף, הזרקורים הופנו בשבוע האחרון לטיפול בשתי פרות קדושות, שנשחטו לעיני הציבור ואיימו להפוך את המדינה על פיה. כן, במאה ה-21, יותר מ-4,000 שנה אחרי שמשה רבינו שבר את לוחות הברית, יש לעם היהודי בציון עגלי זהב. מי שלא מספיק זהיר ומנסה לשחוט אותם, דמו בראשו.

האחת היא פרשת טבע, "מניית העם" שצופה כי בשנה הבאה (באפריל) טבע לא תוכל עוד לייצר את תרופת הדגל שלה קופקסון. לפיכך היא נערכת כעת ועושה צעדי ייעול. הצעד הראשון - פיטורי עובדים.

טבע אינה המפעל הראשון ולא האחרון שמפטר עובדים, אבל המהלך הזה הקפיץ ציבורים שלמים. הסיבה: לא גורל העובדים הדאיג את כלי התקשורת והפוליטיקאים שתפסו טרמפ על הסיפור. טבע היא עגל זהב, שמצד אחד מניב הרבה כסף למדינת ישראל, למרות ועל-אף העובדה שלכאורה אינה משלמת מיסים כמו כולם, וגם היא גורמת נחת לאלפי משקיעים שרואים בה את "מניית העם".

אומנם ההודעה על הפיטורים הקפיצה את מניית טבע בתל אביב ובוול סטריט, אבל התחזיות הקודרות שליוו את מהלך הפיטורים הקפיצו ממקומם את המשקיעים הסולידיים, אלו שרוצים לשחק בבורסה אבל לא יכולים להסתכן. התרסקות טבע, גם היום, לאחר שספגה ירידות חדות, היא קצת יותר מדי בשבילם.

והמנהיגים שלנו? הם יודעים היטב לקרוא את המפה ומיד יצאו בקמפיין היסטרי נגד טבע. אם זה היה מסתיים רק בטבע, אז זה לא נורא (הרוויחו את זה ביושר).

הבעיה היא שהביקורת הפכה לעליהום כללי על כל החברות הזרות והישראליות הפועלות בישראל, אלו שקיבלו הטבות מס בעשרים השנים האחרונות, במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. בעיני הפוליטיקאים, אם נתת הטבות כדי שחברה תואיל להקים פה מפעל בארץ, אסור לה לפטר עובדים.

ייאמר מיד, פיטורי עובדים זה דבר חמור, רע וצריך להיאבק בו. טבע וחברות אחרות צריכות לעשות פעולות רבות בטרם יפטרו עובדים. אבל הדרך שבה חברי הכנסת והשרים עשו זאת היא מסוכנת ועלולה לגרום לפיטורים אמיתיים של עוד אלפי עובדים. החוק לעידוד השקעות הון, איפשר לחברות לפעול פה, ולייצר אלפי מקומות עבודה, ישירים ועקיפים (כל חברת הייטק מייצרת עשרה מקומות עבודה נוספים, לפחות).

אם נפסיק להם באופן חד-צדדי את ההטבות, נישאר עם הרבה כסף, עם החוק ובלי חברות שיקבלו את ההטבות. אנחנו חיים בעולם גלובלי, המיקום של מפעל מהווה שיקול פחות קריטי לגבי חברות רב-לאומיות. הטבות מס ניתנות גם באירלנד, בברזיל ובסין ובהודו.

המזל שלנו, שיש עדיין חברות שרואות בהון האנושי הישראלי יתרון שובר שוויון והן מוכנות לשלם בעבור זה. אבל עד גבול מסוים. ויואילו כל המאצ'ואים, הגיבורים מנייר שאומרים להם "אל תאיימו עלינו, אם אתם רוצים לכו מפה". היטיב לתאר את האבסורד הזה נחמיה שטרסלר במאמרו בהארץ של יום שישי האחרון - "להרוס את טבע, לגרש את אינטל".

ברגע האחרון התעשת השר נפתלי בנט, ובסרט וידאו מעניין הראה לכולם שרצוי להוריד ווליום, והסביר להם בעזרת לוח וגיר מה יקרה פה אם לא יהיו חברות רב-לאומיות.

ומה עשו הפוליטיקאים שלנו למען הצלת עגל הזהב? למעשה שום דבר. הפיטורים לא בוטלו. מנכ"ל טבע ועופר עיני המציאו מושג חדש ביום שני-שלישי בערב: עידוד עובדים לפרישה מרצון. העידוד יהיה מרופד בהרבה מאוד מזומנים, העובדים יקבלו הצעה שלא יוכלו לסרב לה, לא בגלל האטרקטיביות שלה אלא מפני שלא תהיה להם ברירה. זה או או.

מנכ"ל טבע הבין את הפטנט: וכך הוא אמר לעצמו: "אני לא אפטר עובדים, אלא אלך לעופר עיני ואגיד לו שיתן לי רשימה את מי לעודד ולהעיף הביתה... איך לא חשבתי על זה קודם, אמר לעצמו באנגלית רהוטה...


עגל הזהב ושמו אספרסו


הזרקור השני הופנה בשבוע החולף אל עבר בית קפה קטן במרכז תל אביב, "קופיקס" שמו, שבעליו מציע לבוא לשתות כוס קפה אצלו תמורת חמישה שקלים. 50 אחוז ויותר פחות ממה שכולנו רגילים לשלם בכל אחת מרשתות בתי הקפה שאנו מכירים.

בניגוד לרשת רולדין, שמצטיינת בגביית שיא תמורת כוס קפה בכל אחת מהקונדיטוריות שלה, הבעלים של קופיקס לא היה צריך לשכור את שירותיו של יחצ"ן. רני רהב בשירות רולדין עשה לו את העבודה. זאת באמצעות מסיבת העיתונאים המוזרה שנערכה בתחילת השבוע האחרון, שנועדה להזהיר את הציבור מפני שתיית קפה זול בחמישה שקלים.

כמו בפרשת טבע גם בפרשת הקפה לא התחרות בין בתי הקפה מטרידה את הציבור, כמו גם פיטורי העובדים. תרבות הקפה בישראל מושרשת מאוד במיוחד לאחר שהיא עטופה באותם מקומות שבהם אפשר לשבת יום שלם, להתחבר לאינטרנט ולעבוד, מבלי לשלם דמי שכירות.

התענוג הזה גובה מישראלים סכומים לא קטנים. כל אחד שנכנס לקפה ארומה או לרשת אחרת, שואל את עצמו: 20 שקל עבור כוס קפה? מוגזם. אבל אנחנו חוזרים לשם כמו שיכור שמחובר לבקבוק שלו. והנה פתאום קם אחד העם והראה לנו שאנחנו פראיירים ואפשר לשתות קפה בחמישה שקלים.

התגובה הציבורית לא התייחסה לטיב הקפה ואיכותו (פה הטעות הקשה של רני רהב) אלא לעובדה שעבור אותו מוצר אפשר לשלם פחות. ואל תבלבלו את הציבור בסיפורים על עלויות יקרות יותר של רשתות מתחרות, במיסים שהן משלמות, במספר העובדים שהן מעסיקות.

הקפה הוא עגל הזהב של הישראלי הממוצע שלפני שהוא מתחיל יום עמוס ומעצבן או תוך כדי העבודה אוהב לנוח על כוס קפה. פתאום גילו לו שהעגל הזה יכול להיות זהב גם בחצי מחיר.

ועכשיו רבותי הזכיינים המתחרים, לכו תשברו את הראש איך אתם עולים על הגל הזה, ואם אתם לא יכולים תעבירו את זה למישהו אחר. אחרי הכל תסכימו שזכיינות למכירת קפה לא ניתנה לכם מאלוהים.