קרקע הופקעה, בעליה יפוצה על עוגמת הנפש?
בעל קרקע שהופקעה ניהל מאבק ממושך בניסיון למנוע את הרס העסק שנבנה עליו, ללא הצלחה. האם יש מקום לפסוק לו פיצוי עבור עוגמת הנפש?
בשנת 1984 רכש האיש קרקע בסמוך לכביש 483, בין פתח-תקווה לראש-העין, ועליה מסעדה. את המסעדה הפעיל לפרנסתו במשך כעשור, ואף השכיר אותה לאירועים - עד שבשנת 1995 ביקש משרד השיכון להרחיב כביש סמוך. לשם כך הופקע חלק מהמקרקעין כנגד תשלום פיצויים, אך האיש סירב לפנות את המקום בטרם יימצא לו פתרון שיבטיח את זכויותיו.
בחודש יוני 1997, כלי הריסה של מע"צ בליווי אבטחה כבדה, נכנסו לשטח והחלו בהריסת המסעדה. האיש ובני משפחתו הגיעו למקום כדי לנסות ולמנוע את ההרס, אלא שבשטח התפתחה תגרה - בזמן שהמשטרה עומדת מהצד.
כשהגיע עורך דינו של האיש למקום, התברר כי מע"צ החלה בעבודות ההריסה מבלי שיש בידה צו הריסה כמתחייב על פי חוק. בעקבות זאת הורתה המשטרה לדחפורים על הפסקת פעולות ההריסה, אלא שעד שניתנה ההוראה, הספיקו הפועלים להרוס את תשתיות המים והחשמל, הגינון, הצמחייה וגדרות המסעדה. במעמד זה נחתם בין הצדדים הסכם, לפיו המשטרה ומע"צ התחייבו שלא לבצע כל פעולה במקרקעין או במסעדה - אלא בהסכמת הצדדים ועל פי חוק בלבד.
בעקבות אותה הסכמה נוהל משא ומתן בין הצדדים, שבסופו בשנת 1997 נחתם הסכם למינוי שמאי מוסכם, שיאמוד את שיעור הפיצויים המגיעים לאיש. בהתאם להסכם, השמאי העמיד את שומת הפיצויים על סכום של 420 אלף דולר.
לטענת בעל הקרקע, לאחר קבלת השומה נוהל משא ומתן לפיצויים בהתאם לשומה, ובנוסף לפיצוי על נזקי גוף שנגרמו לו באירועי הפינוי. אלא שהמדינה חזרה בה מהסכמתה והודיעה כי הערכת השמאי אינה מקובלת עליה, והסכימה לשלם לו סכום נמוך בהרבה. גם סכום זה לא שולם.
בספטמבר 1999, הגיעו נציגי מע"צ למקרקעין בליווי משטרתי וצוותי יס"מ והחלו בהריסת המסעדה - גם הפעם ללא צו כמתחייב על פי חוק ובניגוד להסכם. שוב, הגיעה המשפחה למקום בניסיון למנוע את ההריסות ושוב התפתחה תגרה, שבסופה נגררו בני המשפחה מהמקום באלימות.
נכות נפשית בגין ההפקעה
בשנת 2004 הגיש בעל הקרקע תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב. הוא טען כי כתוצאה מהתנהלות המדינה וכתוצאה מהתקיפות, השגת הגבול והרס המסעדה, הוא נפגע בנפשו ומגיע לו פיצוי.
מנגד, המדינה טענה כי יש לדחות את התביעה - ולו מן הטעם הפשוט שהיא התיישנה. לדבריה, מטענת התובע עצמו עולה שנכותו הנפשית נגרמה בשל הליכי ההפקעה והפינוי בשנת 1996, ואילו את התביעה הוגשה בשנת 2004 - יותר משבע שנים מיום גרימת הנזק.
עוד נטען כי טענות האיש לפיהן הפעיל במקום מסעדה פעילה ומשגשגת, וכתוצאה מהריסתה נגרמו לו הפסדים כבדים, לא הוכחו ואף נסתרו. המדינה הוסיפה כי מהראיות עולה שלמסעדה לא היה רישיון עסק כדין, וכי במועדים הרלוונטיים לתביעה המבנה היה נטוש וללא פעילות.
פרקליטי המדינה טענו גם כי הפקעת הקרקע נרשמה בילקוט הפרסומים בשנת 1990, ואת הידיעה על ההפקעה מסרה מע"צ לתובע בשנת 1994. הוא השיב כי אינו מוכן לקבל פיצוי כספי, וביקש במקום שטח ומבנה חלופיים. ואם לא די בכך, בעקבות ההודעה החל להשתלט על שטחים נוספים, חלקם בבעלות המדינה, במטרה לזכות בפיצויים גבוהים.
לעניין השמאי, המדינה טענה כי בניסיון להגיע להסדר עקב התנהלותו הכוחנית של התובע, הוסכם כי ימונה שמאי מוסכם שיאמוד את שיעור הפיצויים המגיעים לו לפי החוק ופקודת הדרכים. בהסכם נקבע מפורשות שהשמאי לא יהיה בורר ולא יחול עליו חוק הבוררות - ולכן התנהלו הליכים משפטיים רבים וארוכים בין הצדדים. בסופם המדינה חזרה בה מההחלטה להפקיע את החלקה האמורה, ומבנה המסעדה של התובע נותר על כנו.
לסיום המדינה טענה כי באירוע בשנת 1999 הופעל כלפי התובע ומשפחתו כוח סביר בלבד, על מנת להזיזם ממקום ביצוע העבודות. כל זאת כדין ובזהירות הראויה.
התביעה התיישנה?
מומחה לפסיכיאטריה שמונה מטעם בית המשפט, קבע כי לתובע נכות נפשית בשיעור של 30%, ומתוך זה הנכות הקשורה בסכסוך עם המדינה עומדת על 7%. המומחה לא קבע כי נכותו הוחמרה לאחר התגבשותה בשנת 1996 - ומכאן קבעה השופטת יעל אילני, שתביעתו של התובע בכל הקשור לנכות הנפשית התיישנה.השופטת ציינה בנוסף כי לא הוכח שעובדי מע"צ תקפו את התובע או את בני משפחתו בשני האירועים, כפי שטען. מנגד, המדינה ביצעה את פעולות הפינוי ותפיסת החזקה בשטח וביצעה פעולות לפינוי מבלי שהיה בידה צו שיפוטי, והיה עליה לפנות קודם לבית המשפט כדי לקבל צו מתאים.
"כתוצאה ממעשי הנתבעת באותו אירוע, נגרם לתובע נזק שעיקרו לא ממוני: תסכול, חרדה, זעם וכאב וסבל", כתבה השופטת בפסק הדין, והוסיפה כי על אלה זכאי התובע לפיצוי, למרות התיישנות התביעה. לסיום פסקה כי יקבל פיצויים בגין נזק שאינו ממוני בסך של 18 אלף שקל, והוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 שקל.
רצוי למצות את הזכויות בזמן
לדעת עו"ד איל גרנט, העוסק בדיני נזיקין, מדובר בפרשה מזעזעת של הפקעת מקרקעין שלא כדין על ידי מע"צ, שבמהלכה נהרסו כל תשתיות העסק של התובע על-ידי דחפורים, הוא ובני משפחתו סבלו מאלימות ונגרם לו נזק נפשי שאף מוגדר כנכות. עו"ד גרנט מדגיש, כי התביעה נדחתה ברובה בגלל התיישנות, ולדעתו לתובע נפסק פיצוי נמוך ביותר.
"פסק הדין הוא דוגמא קיצונית, אך מייצגת, ליחסו של בית המשפט לנזק לא ממוני. רצוי למצות את הזכויות בזמן על מנת שלא להגיע למצבו של התובע", ממליץ עו"ד גרנט.
- לעיון בפסק הדין
- הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
- בהכנת הכתבה סייע עו"ד איל גרנט
, העוסק בדיני מקרקעין
לפנייה לכתב/ת 
